העובדה שבאחד מהזמנים הקשים ביותר שידעה המדינה בעשורים האחרונים ניכרת התעלמות מצורך לאומי ליצירת סולידריות ואחדות פנימית, תוך כדי עיסוק ודבקות באינטרסים פוליטיים צרים, מעידה על מדינה במצב קליני קשה. זה כבר לא עניין של ימין ושמאל ולא של ליכוד או כחול לבן, זו הידרדרות לאומית מדאיגה, בעיקר כשרואים את הטריקים והשטיקים שמתנהלים בכנסת. כל זאת בשעה שמומחי הבריאות בישראל מקפיצים את סף החרדה הלאומי, כשהם מזהירים את הציבור ממותם הצפוי של אלפי אנשים מהקורונה.
יותר מכל, אפשר לחוש בימים טרופים אלה של קורונה געגועים להנהגה אחראית, בעיקר למנהיג כריזמטי בעל שיעור קומה, מבוגר אחראי שמקרין לעם המודאג חוסן, אמינות ודאגה אמיתית לצרכיו. זה בטח לא מה שנתניהו משדר ומציג לעם בהופעות האינטנסיביות והתיאטרליות שלו בערבים. אוי למדינה שזו ההנהגה שלה בשעות קשות אלה, כשאין ממשלה, אין כנסת, אין תקציב, אין מליאה, אין ועדות, אין מי שיפקח על מה שנעשה ומה שלא נעשה, והיא עוסקת באינטרסים הפוליטיים שלה.
אין לי ספק שאם מנהיגים כמו דוד בן גוריון ומנחם בגין ז"ל היו עמנו היום הדברים היו נראים ונשמעים אחרת, כפי שבן גוריון היה נוהג לומר במצבים קשים כשהמדינה ניצבה בפני המוכנות שלה להתמודד עם הסכנות והאיומים: "האתמול מכין את היום, והמחר כרוך בהיום". זאת ללמדנו שפעם דאגו ונערכו לפני הכל להתמודד עם האיומים של המחר, כל זאת כשברור היום שהיה כאן מחדל בהיערכות של מערכת הבריאות, כמו מחסור במעבדות ומחסור בציוד הגנה על צוותי הרפואה מקורונה.
במדינה שמאוימת בנשק כימי וביולוגי, תופעות כגון אלה נחשבות למחדל שדורש תשובות ברורות מעבר להסברים ותירוצים. בן גוריון, בניגוד לנתניהו, לא היה מתייצב בפני העם במצב מדאיג שכזה ומתרברב בפניו, איך אנחנו הכי חכמים, והכי טובים, איך הקדמנו את כולם בפעולות שנקטנו וכולם בעצם מחקים אותנו. בן גוריון בוודאי היה משתמש במקרה הזה באמרה הידועה שלו: "אני לא מתיימר לחשוב שהעם בכיסי, אינני יודע מה רוצה העם, אני יודע מה רצוי לעם". ובכך משרה ביטחון ותחושה שיש על מי ועל מה לסמוך.
התרעות פיקוד העורף