בסוף השבוע עשה יו"ר חוסן לישראל בני גנץ מעשה פוליטי בזוי, שהוא גם המעשה האזרחי והאנושי האצילי והמתבקש ביותר.
אף שהפר את ההבטחה המרכזית לבוחריו – לא לשבת בממשלה של בנימין נתניהו – הוא עשה מעשה נכון. קודם כל כאזרח, אך גם כפוליטיקאי, בהתחשב באופציות שהיו לו.
הצעד האזרחי הנכון לא זקוק להסברים. כשמספר חולי הקורונה במדינה עולה מדי יום והמספרים מפחידים; כשבמשרד הבריאות לא בטוחים אם מכונות ההנשמה יספיקו; וכשמספר המובטלים שובר בכל יום שיא חדש והכלכלה עומדת בסכנת קריסה – ישראל אינה יכולה להמשיך במצב של משבר פוליטי מתמשך, במצב של כיפופי ידיים ומשחקים פוליטיים על חשבון אזרחי המדינה.
נכון שגם את המצב הקשה הזה אפשר לנצל לצורך פוליטיקה קטנה. נכון שמי שעשה ועושה זאת הוא בראש ובראשונה ראש הממשלה בנימין נתניהו. ובכל זאת, בגלל הנסיבות הקשות והחריגות, להפר כעת הבטחת בחירות זו לא בושה, זו אפילו זכות.
עד כאן המילים הגבוהות, ועכשיו לחיים עצמם. נעזוב לרגע את הקורונה והשלכותיה ונודה על האמת: מצבו הפוליטי של גנץ לא היה זוהר במיוחד. את מחיר האיחוד עם יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון הוא הבין מזמן. אומנם לגנץ יש "בעיית שמיעה", אך הוא שמע היטב את הדיבורים על כך שאם לא ייקח את הממשלה גם בפעם השלישית, יודח מראשות מפלגתו.
גנץ לא יצא גיבור, אך בוודאי גם לא לוזר. אם פגישתו שנועדה לאמש עם נתניהו לא תוביל לפיצוץ האחדות, יהיו לגנץ קבלות להביא לבוחרים בבחירות הבאות. ורק על כך שהן לא יגיעו בעוד חודשיים כבר מגיעה לו תודה אמיתית. עד כמה היא תבוא לידי ביטוי גם במספר המנדטים שבהם יזכה – ימים יגידו.