משהו: בבתים רבים נשמעה בליל הסדר הזה הקושיה: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות מאז מגיפת הדבר השחור?

הפספורט שלי

היום עשיתי סדר במגירות, ובין כל מיני דברים שהיו שם, מצאתי פנקס כחול עם סמל המדינה עליו. "מה זה?", תמהתי.
היה כתוב עליו: דרכון. וגם באנגלית מילה קצת מוזרה: פספורט. פתחתי, בפנים תמונה שלי.

אה, נזכרתי, זה שלי. אבל לא זכרתי בשביל מה הייתי צריך דבר כזה. המגירות שלי מלאות דברים שאני לא זוכר בשביל מה אני שומר אותם.
הוראות הסדר הנבון אומרות: מה שאין לך צורך בו, זרוק אותו. אין טעם לשמור משהו עוד ועוד, בגלל שאתה אומר לעצמך: יום אחד עוד בטח אצטרך אותו.

מ־48׳ ועד היום

"במאי 48' אני אהיה בת 40", כתבה נערה באיזו קבוצת וואטסאפ משפחתית. זו הייתה תגובתה כאשר חייל, חבר אחר בקבוצה, כתב שכלום לא השתנה בצבא מאז מאי 48', זאת אומרת מאז שצה״ל נוסד.

שקעתי בהרהורים נוכח התכתובת הזו. שבה מי שנולד במאה הזו מבין אחרת לחלוטין את המספר 48'. זו מציאות שבה כאשר מישהו שאיננו אני רואה את המספר הזה מול עיניו, הוא נשמע לו כמובן מאליו כ־2048 הבעל"ט.

אני מניח שהוא גם לא יודע מה זה בעל"ט. עכשיו אפשר להבין מדוע אני מוגדר כקבוצת סיכון.  

מה יהא על נימוסינו בעת קץ העולם?

השאלה הזו העסיקה אותי גם בשנים עברו. כתבתי על כך. נימוסים טובים תמיד היו חשובים בעיניי, ודאגתי שמערכת החינוך לא מכינה אותנו מספיק לקִצי עולם. לא ידעתי שיום יגיע והשאלה תהיה אקטואלית. מהי ההתנהגות הנאותה בעת קטסטרופה עולמית? תהיתי, ואני מתחיל להרגיש שצריך למהר למצוא תשובה.

ראשית לכל, כתבתי, עלינו לזכור שאין אנו יכולים לבחור את הדרך שבה יגיע קץ העולם. לכן אין זה ממידת הטעם הטוב לרטון, או בלשון העם - "לקטר" אם קץ העולם יתרחש בצורה שונה מאשר ציפינו. היום אנחנו במתקפה של וירוס שעושה צחוק ממסיכות N95 ועט על מתפללים במניין. זה קץ העולם שיש, אם אתה אוהב אותו או לא. אבל גם אם לא היה קוביד מספר 19, והיית מבחין, למשל, בצונאמי ענק המתקדם במהירות לעברך, אין זה נאה לומר: "אוי, חבל, ואני רציתי שקץ העולם יגיע במטר של מטאוריטים". עלינו לזכור תמיד שאי אפשר להשיג הכל בחיים. לא כל שכן - במוות.

עם זאת, לא צריך לשבת בחיבוק ידיים ולתת למאורעות להתרחש בעצמם. מעורבות בנעשה תמיד הייתה מידה טובה, המעידה על תרבות.
אם מות האנושות בווירוס לא מוצא חן בעיניך, ואתה מעדיף, למשל, את קץ העולם שלך בהתפרצות של לבה בוערת, או אם לעומת זאת אתה חובב יהדות ומסורת ורוצה לראות את קץ העולם בא במבול, כמו לאבותינו, עליך להתארגן, להקים מסגרות פוליטיות מתאימות, כמו שמקובל במשטר דמוקרטי, לצאת להפגנות בעד סוג קץ העולם העדיף עליך, ונגד קִצי עולם בזויים בעיניך ובלתי מוסריים על פי ערכיך.

עליך לנסות לשכנע אנשים להצטרף לתמיכה בסוג הקץ שבו אתה מצדד, להיות פעיל בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובעוד שלוש רשתות חברתיות לפחות. עליך לא להחשות, לתקוף בחריפות את יריביך, התומכים בקִצים מסוגים אחרים, ולהוכיח שהם טועים, ואתה צודק.

עם זאת, ועד כמה שזה קשה, יש לנהל את הוויכוח בצורה תרבותית, ואין טעם להרשות לרוחות להתלהט. אין זה ממידת הנימוס, וחוץ מזה - זה עלול להביא את קץ העולם בדרך שלישית, אחרת לחלוטין מאשר אתה או יריביך התכוונתם.
 
הקולנוע על עולמות אחרים

מביט לי בסרטים שמוקרנים לי בטלוויזיה, והרגשה מוזרה אופפת אותי. אני מרגיש שאני רואה עולם כמו שהוא היה אי פעם, באיזה עבר מעורפל. עולם משונה שאני לא בטוח שעדיין קיים באיזה מקום. הסרט רץ לו מולי, ומקרין אנשים מתחבקים, לוחצים ידיים, עומדים מה זה קרוב אחד לשני.
התמונה מראה זוג בביתו. נשמעת דפיקה בדלת. הם פותחים את הדלת ואני רוצה לצעוק להם: "הי, מה אתם עושים? השתגעתם לגמרי?",

ולפני שאני מצליח לומר זאת, האנשים שמול הדלת הפתוחה פוסעים פנימה, בלי מסיכה, בלי כפפות, ממש לתוך הבית. הי, הלו, הלו, מה אתם עושים? כל סרט שאני רואה הוא פתאום סרט אימה. העצבים שלי לא עומדים בזה. אני עובר לנשיונל ג'יאוגרפיק לראות צבועים טורפים אריות ואורקות מעיפות בסאדיזם כלבי ים לשמיים, ונרגע.  

תמונת עיר עגומה

וואו, עצוב. בפסח הזה תל אביבים ויאיר לפידים רבים לא יוכלו לשבת ליד שולחנות בית קפה על המדרכה ולאכול חמץ בפרהסיה. נדם הווי החג שבו צועקים למלצר בקול רם: "עוד לחמנייה בבקשה, עם פרוסת לחם בפנים".  

סולידריות

בין יתר התגובות לקורונה בעולם הנאנק תחת הווירוס, שמעתי את מנהיגת גרמניה אנגלה מרקל מכריזה: "אנחנו צריכים עכשיו סולידריות של זמן מלחמה". סלחו לי שאני לא שש להיזכר בזמנים שבהם הגרמנים גילו סולידריות מופתית בזמן מלחמה.

פינת השלולית

זוג פסיכולוגים ישבו מול שולחן, שעליו היו הרבה צפרדעים. במלקחיים שבידם הם נטלו צפרדע אחד, הרימו אותו והביטו בו. השאלה שבה הם דנו הייתה רצינית: האם יש בו נסיך? נסיך שיתגלה אם הם רק יפגישו אותו עם הנסיכה המתאימה לו, על פי ניתוח שהם עשו קודם לכן לנסיכות המועמדות לשידוך.

הם דנו ביניהם: כן? לא? מצד אחד יכול להתאים, מצד שני יש סיבות להאמין שלא. בסוף הניחו אותו בחזרה על השולחן, בקביעה שלא, אין כאן פוטנציאל לנשיקה שתהפוך אותו לנסיך ואת ארמונם למאושר ומאריך ימים.

הם נטלו, אם כן, במלקחיים צפרדע אחר. הביטו בו מימין, משמאל, סובבו והפכו. הדיון היה מקצועי. רציני ומעמיק, במילים רגועות ושקולות. לא, גם הוא לא יתאים, הם החליטו. זרקו הצדה ולקחו צפרדע נוסף, ועוד אחד, ועוד. בסוף הם מצאו.

מצאתם התאמה? יופי. אבל מי אמר שהזוג שחיברתם באמת יצליח? אני מודאג כי אני די בטוח שבין הצפרדעים שפסלתם, שם נמצא נסיך.