אז מה למדנו במשבר הקורונה על תהפוכות חיים שעשויות להניע תהפוכות חברתיות ולאומיות? לא הרבה. "הערבות ההדדית" וה"יחד" שעליהם דיברו ומדברים פוליטיקאים וסתם שוחרי טוב עלי אדמות וגנץ הן אמירות חלולות. אין טעם להאמין, ודאי לא לסמוך על יכולתו של הציבור הישראלי לשמר את תחושת הסולידריות לטובת התנהלות שוויונית בהמשך. מטס מעל בתי החולים כדי להביע הוקרה לאומית ללוחמי הקורונה זה ניסיון נחמד, אבל הוא משקף בדיוק את הזמן שבו המטס חולף מעל ראשך. משהו כמו שלוש שניות, פלוס שלוש שניות רעם מנועים לפני ואחרי - והופ! תחזרו למשמרות הפרך בבתי החולים, כי הרי בעצם שום דבר אמיתי לא קורה ויקרה. למשל רפורמה בריאותית מגובה בלוח זמנים וכסף.

אסטרטגים כלכליים חכמים ממני תובעים תוכנית אב סדורה לכל המשק. בלי להעליב אף אחד (או אחת!) מהם, לא הצלחתי להבין איך מתכתבות התוכניות המוצעות עם תוכנית חברתית ופוליטית שהאידיאולוגיה העומדת מאחוריה שונה מזו הקיימת - זו שתחזיר את המשק והמדינה לשלטון מונופולים, טייקונים, חלוקת כוח ועושר מגזרית ושאר חולייה של חברה קפיטליסטית חזירית.

מרק קיובן (62) הוא מיליארדר יהודי אמריקאי (4 מיליארד על פי "פורבס") מדאלאס טקסס. הקריירה שלו צבעונית למדי, כולל מיני מקצועות חופשיים ומזדמנים, עד למסלול שהפך אותו למיליארדר. חובבי כדורסל מחבבים את קיובן כבר שנים כבעל קבוצת ה־NBA דאלאס מאבריקס (קירב אותנו באמצעות האירופים דירק נוביצקי ולוקה דונצ'יץ', למי שבעניין). כל חייו העסקיים היה קיובן איש של איין ראנד, מלכת האינדיבידואליזם והסדיזם הקפיטליסטי הדורס כל. לפני כשבוע הוא התראיין לכמה ערוצים בארה"ב ואמר: "עד היום הייתי רפובליקני שמרן וליברטריאני, קראתי איין ראנד ודגלתי בממשלה קטנה ככל האפשר ושוק חופשי ככל האפשר. היום, אחרי שאני רואה מה קרה מסביב, דעתי השתנתה. הכסף שהממשל שופך על התאגידים הוא טעות. צריך לשפוך אותו על האנשים העובדים. אם לא נתמוך קודם כל במי שנמצא למטה, כל המבנה הכלכלי יתמוטט".

ברני סנדרס ושלי יחימוביץ' לא היו מנסחים את זה ביתר דיוק, אלא שההבדל בין מדינאים חברתיים ובין אנשי עסקים שיש להם יומרה חברתית הוא תהומי. קיובן לא עוסק בכבוד האדם וחירותו ברמה של סוציאליסט או סתם הומניסט רדיקלי מ(אוניברסיטת)ברקלי - מבחינתו מדובר ב"מבנה הצריכה" האמריקאי שיתמוטט אם הממשלה לא תתמוך במי שנמצא למטה. הרעיון שלו הוא ש"הממשלה צריכה לארגן מקומות עבודה ופרויקטים חדשים בעיקר כדי להעסיק ולשלם לאנשים שלמטה".

לא בטוח שקיובן הגיע למסקנה הזו בגלל ידע בסיסי בהיסטוריה או שינון של "הקפיטל" של מרקס (גילוי נאות: אותנו הכריחו), גם לא בגלל מטען אינטלקטואלי מוסרי ורחמונס מבית אבא. סביר להניח שהאיש גילה לפתע את אורכה האמיתי של שרשרת המזון האנושית. מהחקלאי שמגדל את הפרה ומזונה, דרך הנהג שמוביל אותה למשחטה אל השוחט ומשם לטבח ועד למלצר, שבלעדיו הסטייק שהזמין קיובן לא יגיע אל שולחנו כשהוא עשוי בדיוק קוונטי על פי טעמו. זה אומנם לקח של גן ילדים (אם לא תשחק עם מוישלה, לא תקבל גלידה), אבל מה שבמקרה הזה נכון לגנון נכון גם לחברה, וזה לא השיעור היחיד שנזנח בדרך מבית הספר לבית הנבחרים.

שעת דחק

להזכיר לכולנו: קיובן מדבר על ארגון מקומות עבודה ופרויקטים חדשים בעיקר כדי "להעסיק ולשלם לאנשים שלמטה". כך אמורות ממשלות לעבוד בזמן משבר. כך עבדה ממשלת מפא"י־מפ"ם בשנים הראשונות של הקמת המדינה. המאמץ הלאומי של העלייה הגדולה התנגש אז באמצעים המצומצמים של היישוב הקיים. הדרך היחידה לשרוד את אותם ימים הייתה לארגן כל עבודה אפשרית כדי להוציא אנשים מהבית ולדחוף פרויקטים לאומיים, כולל שתילת יערות, סיקול ובֵרוא שטחים. זה עתה נחלצה ישראל בעור שיניה ממלחמת השחרור ומבחינת הנהגת היישוב כל אזרח היה חייל שיוקרב למען קיום המדינה וביטחונה. אותה הנהגה חיה על מורשת עבודות הדחק, כמו מנפצי האבנים שסללו את כביש טבריה־צמח ב־1920 כצורך תעסוקתי של חלוצי העלייה השלישית מול חרפת רעב.

"זאת הייתה עבודה מפרכת שלא היינו רגילים לה", כתב דולק הורוביץ, חבר קיבוץ בית אלפא ובהמשך עיתונאי, מנכ"ל ראשון של משרד האוצר ונגיד הבנק הלאומי. "השקענו את כל הכוחות, כל ההתלהבות... היו רגעים של צחוק ושל בכי שהיו מעבר לחיי היום יום האפורים".

לממשלה שקמה אחרי מלחמת העצמאות לא הייתה סבלנות, רגישות או יכולת להכיל את מצבם של העולים החדשים. הם חיו על המורשת שלפיה הם נדרשו לקרוע את עצמם לקראת הקמת המדינה. המענה למצב הכלכלי היה "עבודות דחק" שיוצרו למען העולים החדשים, ומשכורות ששולמו כדי שמשפחותיהם לא יגוועו ברעב. מסורת בית אבא? תרבות יהודית מזרחית? האבות המייסדים של אז השליכו את מסורת הגטו האשכנזי שלהם לפח הזבל של ההיסטוריה החדשה וציפו שכל הבאים יצטרפו אליהם. זה לא קרה.

מאז נותרו משקעים קשים של שנאה, עלבון ותחושות נקם שנוצלו בידי מנחם בגין למהפך ה"צ'חצ'חים" של 77' ומשם לנתניהו ולהאבסת השד העדתי בחומרי הסתה, שתיארו את המצב בימי קום המדינה ככוונת זדון "מפא"יניקית" להפוך את העולים החדשים לחוטבי עצים ושואבי מים. מונח שבימי "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" היה סוג של גאווה.

מה שאמור לקרות כיום (ולא יקרה) הוא שהרוח הלאומית הקולקטיבית הנוכחית תגבה את ההבנה שכל מלאכה מכבדת את עובדיה, ושהממשלה תדאג לשכר הולם ולריסון פערים. רק כך ניתן יהיה להיפרד מרוח התקופה של אליעזר פישמן ויצחק תשובה, שרה נתניהו וניקול ראידמן, יעקב ליצמן ואריה דרעי. ללא הנמכת החומות, כולל הגבולות המדיניים, הכלכליים, הלאומיים והדתיים, עולם כמנהגו ימשיך לנהוג: ניצול הזדמנויות על חשבון האחר, בייחוד בימי משבר. כמו סוחרי מסיכות תאבי בצע, שהפקיעו מחירים בראשית בהלת הקורונה. כמו תאבי הבצע בחצר גדול הדור, שמכרו קמעות נגד המגיפה. כמו תאבי הבצע הטריטוריאלי, שמנסים לכייס סיפוח בטענה שהעיירה בוערת (אחד מהם, צבי האוזר, הסביר מדוע ביצע דילוג לממשלה: "בגלל הקורונה").

בינתיים נגוז חלום איחוד המרכז־שמאל־ערבים, שהיה עשוי לחולל זעזוע טקטוני. הממשלה העתידית משדרת המשכיות אידיאולוגית וכלכלית, רק עם רזרבה כספית מצומקת וחלוקת עושר על פי מפתח מפלגתי ושבטי. המשמעות היא מרוץ עכברים בין־שבטי מר ועוין על אותה חתיכת גבינה. בתיאבון.