רק לפני כארבע שנים עדכנו בצבא את פקודת בנים יחידים בשירות קרבי בצה"ל. לאחר שבמבצע צוק איתן ב-2014, היו לא פחות מתשעה מקרים בהם הורים למשפחות של בנים יחידים ביקשו למשוך את האישור שנתנו לבנם ולהוציא אותם משטח הלחימה תוך כדי המבצע. בצה"ל עדכנו את הפקודות כך שמי שהתגייס לשירות קרבי בהסכמת הוריו, לא יהיה ניתן לשנות בהמשך את שיבוצו.
מהצד השני נקבע כי ההורים, הנמצאים תחת לחץ גדול ודילמה מוסרית כבדת משקל, יאשרו בפועל פעמיים את השירות של בנם לשירות קרבי, פעם אחת בחתימה על מסמך המאשר את שירותו הקרבי ובפעם השניה בהתייצבות משותפת של ההורים עם בנם בלשכת הגיוס על מנת לאשר שנית את החתימה הראשונה. גם השינוי בפקודה לא שינה את תמונת המצב ביחס לדילמה והעומס הנפשי העומדים בפני ההורים ברגע קבלת ההחלטה.
בתגובה ענה עמית, לדברי האב כי "אין לנו מדינה אחרת". בהמשך, הוסיף האב: "הלכתי איתו ללשכת הגיוס בתל השומר, חתמתי לו על הטופס, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני גאה בהחלטה שלו".
ברוך היטיב לתאר בכאב אך בבהירות יוצאת דופן את גודל הכאב שלו כאב לבן יחיד שמאבד את כל עולמו. כמחנך בישראל, שירותו הצבאי הקרבי של בנו היה לו למקור גאווה. גם אל מול תלמידיו, אותם הוא מחנך לנתינה ולשירות משמעותי. אולי כאן בדיוק הנקודה שלא נפתרה מעולם.
ערב גיוסו של עמית לצבא, ברוך עמד בפני דילמה כפולה. מהצד האחד נקרע בין הצורך שלא לעמוד נגד רצונו של בנו, ומהצד השני עמד מול תפיסת העולם הערכית-חינוכית שלו. בתקופה בה רבים רק מחפשים את דרך הקיצור להשתמט מהצבא, אולי הגיע הזמן שצה"ל יכריע בעצמו בסוגיה הסבוכה ולא ישאיר את ההחלטה בידי ההורים. יש בידי הצבא היום אפשרויות להבטיח שירות משמעותי גם לא בחיל קרבי.
התרעות פיקוד העורף