ביום אחד החליט שאולי לא טוב היות האדם לבדו, וחשב שאולי מוטב שימצא מישהי עד להתפרצות הבאה שתבוא - כך הזהירו הרופאים - כבר בתחילת החורף הקרוב.
זה לא שמאס ברווקותו. להפך, עד לשבוע השני או השלישי של מרץ הוא דווקא חגג אותה - או ליתר דיוק "אותן" - בכל רחבי העיר: פה דרינק, שם דייט, ולפעמים הייתה מי שנשארה אצלו עד לבוקר שלמחרת. פעם אפילו התפתה לצאת איתה לאכול ג'חנון של שבת בבוקר, אף על פי שהשעה הייתה כבר קרובה יותר לצהריים. ובפעם אחרת הוא נשאר "ללון" אצל מישהי עד לקפה של הבוקר, לפני שהיא הביטה בו במבט ההוא שהיה גורם לו תמיד להיעלם.
הוא היה תמיד אובייקט סביר בקרב נשים, אבל מאז חצה את גיל 30 לפני לא המון שנים, חש שמניותיו בעלייה: רווק, מצליח, משכיל, אולי גם חתיך, שמנצל היטב את העובדה שעתותיו בידיו כדי להקפיד על אימון יומי בחדר הכושר, ובעיקר את העובדה שהוא מוקף בנשים שהשעון הביולוגי שלהן החל לתקתק כאורלוגין. שלא ייגמר לעולם, הרהר לעצמו לפעמים לפני שנרדם בגפו.
הקורונה תפסה אותו עם המכנסיים למעלה: פתאום שב מהעבודה לבית ריק, שבו האישה היחידה שזמינה לארח לו לחברה היא יונית לוי. השקט הפך להיות מעיק, ריח הניקיון בדירה, זה שכל כך אהב, השרה עליו לפתע תחושה של מחנק. זה כנראה לא היה הסקס הכי גדול של חייו, כך חשב לרגע בבוקר שלמחרת. ובכל זאת, כאשר ראה אותה שרועה לצדו, חש תחושה טובה. זה היה בחג השני של פסח או בכל אופן באחד מאותם שבועות שנדמו לסוף שבוע ארוך ומפוהק, שבהם הבדידות איימה לרסק כל רגש אחר.
בחדשות הודיעו שאין מניעה לעשות ספורט, ואחרי קפה של בוקר, שבהיעדר אלטרנטיבה ראויה יותר לגמו ביחד במטבח שלו, היא הציעה שייצאו לרוץ - והוא נעתר. מה גם שהיא נראתה נחמד מאוד במכנסיים הקצרים ובטי־שירט המהוהה ששאלה ממנו.
הם יצאו לרוץ לאורך הטיילת, שהייתה שוממה בהשוואה לכל בוקר אחר של שבתון. אולי היה זה מזג האוויר האפור והמטפטף ואולי חששם של רבים מהפרה של המגבלות. 40 דקות ובערך שישה קילומטרים מאוחר יותר הם עברו להליכה מלווה בתרגילי שחרור קלים, עת חלף על פניהם זוג קשישים שפסעו יד ביד.
הוא הביט בה: על רקע הכחול של הים ריצד שערה הבהיר, ובבגדי האימון שלו היא נראתה כהבטחה שכך בדיוק תיראה גם בחלוף השנים. היא הביטה בו כאילו ראתה אותו לראשונה, ולפתע חשו שניהם תחושה לא מוכרת, ובדמיונם התאוו להיות הזוג הזה, הקשיש, שזה עתה חלף על פניהם. האביב הזה היה כולו שלהם, כך גם הקיץ שהתחזל"ש לו לאטו. ובסתיו, עת הגיע הזמן לחדש את חוזה השכירות שלה, הוא שמע מישהו מציע לה בקולו שמא תיאות לחלוק עמו את שכר הדירה.
את ההתפרצות הבאה, שאכן הגיעה בתחילת החורף, הם העבירו ביחד - צופים בסדרות בנטפליקס ומזמינים משלוחים של אוכל, אף שהמבחר הצטמצם לאחר שרוב המסעדות שהכירו מפעם ואיכשהו שרדו את הגל הראשון, נפלו קורבן להתפרצות הבאה. כבר באביב התעוררו בו ספקות ואפשר שגם אצלה, רק שבינתיים קוצצו משכורותיהם, עד שהבינו שזה ממש לא הזמן להתחיל לחפש עכשיו דירה משלהם. מה גם שביום אחד, כחלוף שנה מההתפרצות הראשונה, היא גילתה שהיא בהריון.
השנים הבאות היו לא קלות, עם ילד אחד שעייף אותם כהוגן וילדה שהגיעה דווקא בסוף משבר גדול, שבמהלכו כבר חשב שייפרדו. ביום אחד הכתה בו העובדה שהוא כבר בן 45, עם ילד בן 9 וילדה בת 6 ומשכנתה שהכריחה אותו לשעות נוספות - בדיוק כמו החברים הנשואים שלו, אלה שלאורח חייהם לעג רק לפני עשור.
בינתיים הלכו נושאי השיחה שלהם והצטמצמו לכאלה שקשורים בילדים או בבית או בהורים שלהם, שמספרם הלך ופחת. לפעמים היה אומר לעצמו שהוא עדיין צעיר, וכשהילדים יעזבו, הוא עוד ישוב... רק שבינתיים הרגיש שהוא מתעייף בקלות רבה מבעבר וידע שעל אף שנשארו ביחד מכל מיני סיבות שאינן קשורות בהכרח לאהבה אלא יותר לאחריות ולתחושת גורל משותף, היא תמיד תהיה שם בשבילו ואולי גם הוא בשבילה.
ביום אחד, כשפסעו על החוף כפי שהורה לו הקרדיולוג, ושתקו כי נאמר כבר הכל ביניהם, נגעה ידו המגוידת בלי משים בידה שלה, ומבעד להמיית הגלים והשנים היה נדמה לו ששמע אישה צעירה שרצה בצוותא עם בן הזוג שלה, אומרת: "תראה את הזקנים האלה. בני 80 ועוד הולכים יד ביד. ככה בדיוק אני רוצה שנהיה". והוא רצה לצעוק לבחור שיברח. אבל מבעד לשנים קולו לא נשמע.