חודש יוני, שיתחיל אחרי החג, יאלץ רבים מאיתנו להפנים שהם ניצבים על פי תהום כלכלית. תשלומי המע"מ הדחויים כבר החלו לרדת, ותכף יגיעו גם תשלומי המשכנתה שנדחו ממרץ, ויאלצו אותנו בפעם הראשונה להישיר מבט ולראות את עומק התהום שנפערה תחתינו. לעשרות אלפי העצמאים שקרסו ולמאות אלפי השכירים שפוטרו - הקורונה תיראה פתאום כדאגה הקטנה ביותר. חברתית וגם בריאותית - המשבר הזה מסוכן יותר מכל וירוס.
קנאי הקורונה ממשיכים לחרחר את איומי "הגל השני", וגם ראש הממשלה שלף שוב את איומי השפעת הספרדית. כך אפשר גם להצדיק לאחור את החורבן הכלכלי שהמיטו עלינו וגם להבטיח שנישאר במצב מתמיד של חרדה, אסירי תודה על שהצילו אותנו מכליה. הישראלים, עם שהמוטו שלו היה תמיד "לא לצאת פראייר", שמוכנים להילחם כדי שאף אחד לא ייכנס לפניהם ברמזור, נראים כמי שהפכו לעם צייתן וכנוע.
יש חוט מקשר בין מורה שכל מה שמעסיק אותה ביום הראשון ללימודים הוא אורך השרוולים של תלמידה אחת לבין האדיקות של התקשורת לאתר כל מי שלא עוטה מסיכה כראוי או מעז להתרועע מקרוב - ולאכוף עליו את ההנחיות. אמצעי התקשורת, שמהותם המסורתית הייתה לאתגר את המוסכמות, איבדו גם הם את השיניים והפכו לעוד כלי באכיפת הוראות שרירותיות.
אולי מוקדם עוד לסכם את התפרצות הקורונה. רוב המחקר המדעי עוד מגשש בין ניחושים ולא יודע להסביר מדוע מתנהג הנגיף בצורה אחרת באזורי אקלים שונים ובקרב אוכלוסיות שונות. עם זאת, כבר עכשיו ברור שהמודלים האפוקליפטיים שאימצו מקבלי ההחלטות בישראל אינם מעוגנים במציאות. מה שלא ברור הוא מדוע רובה של התקשורת אימץ ללא עוררין את תחזיות האימים האלה תוך שהוא משתיק ומתייחס בביטול לכל דעה אחרת.
"התפקיד שלנו הוא להרגיע ולהבהיר לצופים שהמשבר הזה מנוהל", אמרה אחת המגישות הבכירות בטלוויזיה. אז זהו שלא - התפקיד של התקשורת הוא לאתגר, לעורר שאלות, להציע דעות חלופיות, ולא לשמש כמכשיר לאכיפת צייתנות. הזלזול בכל מי שהעז לערער על הנרטיב של השלטון הוכיח שבמשבר הזה איבדנו את אחד המחסומים החשובים בפני עריצות מחשבתית.
אפשר להבין את הדיסוננס שנוצר בקרב האזרחים: אם יודו בפני עצמם שהוליכו אותם שולל - הרי שהם יצאו פראיירים ושילמו על כך מחיר כבד. אבל קשה יותר להבין מדוע מקבלי ההחלטות והתקשורת שאמורה לבקר אותם לא עושים את התחקיר לאחור. לגיטימי לומר שבתחילת חודש מרץ קשה היה להעריך עד כמה מסוכנת המגיפה ולכן ננקטו צעדים מקסימליים. בסוף מאי, לגיטימי לא פחות לומר שהם היו מופרזים וכדאי לתחקר אותם וללמוד מהשגיאות.
בתחום הצבאי, שאותו אני מסקר למעלה מ־30 שנה - תרבות התחקיר התקשורתי שונה. כל אירוע, ובוודאי כזה שפגע בחיי אדם, מתוחקר לאלתר בתקשורת, עם הצגה ברורה של השאלות שעולות ממנו ודרישה להסקת מסקנות ולהפקת לקחים. הסיקור החודרני הזה הוביל גם את צה"ל לאמץ נורמות של תחקיר נוקב, לעתים נוקב מדי, על כל אירוע. הלוואי שגם קבלת ההחלטות במערכת הבריאות, שגם היא עוסקת בדיני נפשות, הייתה מסוקרת בצורה דומה.
הלוואי גם שמדינת ישראל הייתה משקיעה בהצלת חיי אדם את מה שהשקיעה בקורונה. בשלושה חודשים השקענו למעלה מ־200 מיליארד שקל (הוצאה ישירה + פגיעה בתוצר) במאבק במגיפה שגרמה לפחות מ־300 נפטרים ופחות מאלף חולים אמיתיים (אין טעם לספור את מי שהיה עם שיעול וקצת חום בבית). בזמן הזה מתו יותר מ־12 אלף ישראלים - מסרטן, ממחלות לב, מדלקת ריאות וממחלות אחרות שאין להן יחסי ציבור. בכסף הזה יכולנו לעזור להרבה מהם.
אנחנו יוצאים מההגבלות כמדינה ענייה יותר, עם אזרחים עניים יותר ועם משבר חברתי־כלכלי שעוד יעלה לנו בהרבה חיי אדם. רגע לפני שמפחידים אותנו ב"גל השני", כדאי שנשאל את עצמנו על מה מוציאים את הכסף שלנו ומדוע לא משקיעים בתחומים אחרים שגובים חיי אדם. לפחות בשנתיים הקרובות יהיו לנו פחות חינוך, פחות בריאות ופחות ביטחון. פשוט כי אין כסף. אבל לפחות יהיו לנו הרבה שרים, ונוכל להתנחם בזה שיש מנשם לכל ילד, או כמו שאומר ראש הממשלה: "תעשו חיים!".