בלי דם ובלי אש נלחמה השבוע חטיבת גבעתי בתוך הכפרים של דרום לבנון. לבושים באפודי קרב, ישבו מפקדי הפלוגות של החטיבה מול מסכים בחדרים ממוזגים היטב והלכו או נסעו בתוך הכפר הלבנוני שבו הם אמורים להילחם במלחמה הבאה. במבט ראשון זה נראה כמו טורניר של "פורטנייט", אבל השבוע התקיים התרגיל החטיבתי הווירטואלי הראשון בתולדות צה"ל.
על המסך שמולם היה העתק מושלם של כל בית ובית בכפר הלבנוני שאותו הם אמורים לטהר, כולל הבונקרים של חיזבאללה שחפורים מתחת לבתים. בחדר ממוזג אחר ישב האויב, שהתגלה כיצירתי ועיקש לא פחות מהם. הם יכלו לבחור אם להילחם ברגל או ברכב, בשטח הפתוח או בתוך הבתים, וכשנכנסו לתוך בית, הם קמו פיזית ועברו לתוך חדר לא־וירטואלי, שהיה העתק מושלם של בונקר פיקוד של חיזבאללה או חדר תקשורת. תוך דקות הם היו צריכים להבין איזה מודיעין אפשר לשלוף ממה שמצאו בחדר.
הלחימה הייתה קשה. מפקדי אחד הגדודים של החטיבה שיחקו את האויב והפעילו נגדם את מיטב היכולות של חיזבאללה. ניסיון הכיבוש הראשון של הכפר נכשל וגבה מהם מחיר כבד בחללים. רק בחלוף כמה ימי לחימה הצליחו להתייצב על הקו שאליו היו אמורים להגיע. במהלך התרגיל כולו הם תועדו בלי הפסקה כשהם מקבלים החלטות, והתחקיר המצולם שנערך בסוף התרגיל חשף כל טעות או החלטה שגויה שקיבלו.
לכן זה שני עשורים, וביתר שאת בשנים האחרונות, פיתח צה"ל תפיסה מבוססת טכנולוגיה שנועדה לצמצם ככל האפשר את אפשרות המפגש הישיר ביניהם. החיבור בין יכולות המודיעין והאש של צה"ל אמור להרוג את הלוחם של חיזבאללה הרבה לפני שהוא יפגוש את לוחם גבעתי. ברוב המקרים זה יעבוד מצוין, אבל צריך להניח שיהיו גם מקרים שבהם יפגוש צה"ל את חיזבאללה חזה מול חזה.
צה"ל, הדור הבא
הימים האלה, של פוסט־תבהלת הקורונה, הם הזדמנות מצוינת לבחון מחדש את מודל השירות בצבא. בימי ההיסטריה של המחלה צה"ל שלח הביתה אלפים רבים של חיילים שהוגדרו "לא חיוניים", מה שאומר שצה"ל לא באמת צריך את כל עשרות האלפים שהוא מגייס מדי שנה. החוק דורש ממנו לגייס, להלין, להלביש ולהאכיל אותם, כשהתרומה שלהם לצבא היא שולית. הם יכלו לתרום הרבה יותר במסגרת שירות לאומי/קהילתי, והיו עולים פחות למדינת ישראל. לעומת זאת, צה"ל משקיע המון בהכשרת לוחמים שמחזירים רק חלק מההשקעה בשירות צבאי קצר של 32 חודש, שעשוי גם להתקצר עוד יותר.
שדות הקרב האורבני של העידן הנוכחי דורשים התמקצעות של הלוחמים. המודל של צבא מיליציוני, שנשען על אזרחים שלובשים מדים כמה ימים בשנה - כבר לא רלוונטי לאתגרים. לא במקרה הופעלו רק מעט מיחידות המילואים בעימותים האחרונים שלנו. הלחימה בסמטאות שג'אעיה או א־נבטיה דורשת גם ממשרתי המילואים הנפלאים שלנו יותר ממה שרוכש לוחם בחמישה ימי אימון אחת לשנתיים. חיל האוויר כבר מזמן פועל ככה, גם היחידות המיוחדות של צה"ל עברו לאחרונה למודל שירות מקצועי וממושך יותר - רק מתבקש להחיל את המגמה הזאת על כלל המסגרות הלוחמות בצבא.
צה"ל היה ונותר מכשיר חברתי חשוב, אבל תפקידו העליון הוא לספק ביטחון ולנצח במלחמה. אין סיבה לזנוח את אתוס שירות החובה לכולם - להפך: ראוי להרחיב אותו גם לאוכלוסיות נוספות כמו חרדים או ערבים. אבל צה"ל לא צריך את כל בני ה־18. רבים מהם יכולים לתרום במסגרות שירות אחרות, ואת המעטים והמצוינים שיבחר צה"ל לשורותיו - צריך לתגמל בהתאם.
המשבר הכלכלי הנוכחי הוא הזדמנות מצוינת לשר הביטחון הנכנס להציע מודל שירות חדש, שבמסגרתו ישרתו ישראלים רבים יותר ושיהפוך את צה"ל למקצועי יותר.
התרעות פיקוד העורף