בסוף השבוע שעבר צפיתי בראיון טלוויזיוני עם עובדת שסיפרה על התעמרות במקום עבודתה. המראיינים היו צמד מגישים אינטליגנטיים, אבל כאלה שבדרך כלל אוהבים לשמוע יותר את עצמם מאשר את האורחים שלהם. באותו ראיון טלוויזיוני, כמו ברבים שקדמו לו, המראיינים גם שאלו וגם ענו. פחות ראיון טלוויזיוני ויותר דיאלוג בטונים גבוהים בין המנחים.
חסתי על המרואיינת, שמצאה את עצמה שוב ושוב תחת התקפה והאשמות. שפת הגוף שלה העידה על עלבונה ומצוקתה. המראיין שאל "מדוע לא עזבת?" כשהוא מדגיש בנימה תוקפנית שהוא שואל זאת בעדינות. ולפני שהיא הספיקה לענות, פסק המראיין - "לא! לא! לא!" והוסיף: "אני לא מסוגל להבין, יכולת לעזוב ולמצוא מיד עבודה!".
"לעבוד בניקיונות אפשר בכל מקום", הגדיל וקבע המראיין לבוש החליפה בזלזול מתנשא. ושוב, כאשר האישה ניסתה לענות, הוא שיסע את דבריה בהרמת קול, תקף אותה מילולית ובצעקות. לו אין בעיות כלכליות.
האם איננו מבין שצריך לפרנס משפחה? האם איננו יודע עד כמה קשה למצוא עבודה? האם איננו יודע איזו תחרות יש בשוק העבודה, אפילו בעבודות ניקיון בין עובדים זרים - שלהם משלמים את המינימום האפשרי - לאזרחים ישראלים, שלהם צריך לשלם קצת יותר?
אינני בא לדון כאן לגופו של עניין. אני כועס על הדרך שבה נהגו במרואיינת ובעורך הדין שלה. מה שלא התאים לתזה של המראיין הושלך הצדה בביטול, בתוספת תמיהה מדוע עורך הדין לא נותן את שירותיו בחינם. כמה נכונה הקלישאה שאין השבע מבין את הרעב. מגיש יקר, האם עבדת אי־פעם ללא תשלום? האם עבדת אי־פעם בניקיון בתים? התעמרו בך בעבודה? מאחל לך שזה לא יקרה.
התרעות פיקוד העורף