סעודיה מגייסת את הנביא מוחמד כדי לאותת למוסלמים כי מגע עם יהודים אינו קללה

מגעים בין אקדמאים ישראלים לעמיתיהם במדינות ערב מתקיימים כל הזמן. לרוב נעשה הדבר הרחק מאור הזרקורים, על אדמתה של מדינה שלישית, או בנוכחות מתווך. פעמים רבות, למשל, פרסמו יחד ישראלי וערבי את תוצאות מחקרם בכתב עת מערבי. אבל המסמך שהשיג כתב העת "קשר" שונה מכל אלה. הוא פורסם בגלוי ובמגע ישיר בין החוקר מריאד לאכסניה בתל אביב.

אף שזהו מעשה יחידים שמטרה כבדת משקל בצדו, הוא ביטוי לשגרה נורמלית, לַטבעיות שבה מגעים בין חברות מתנהלים בעולם הרחב. בהסכמתו לפרסם את מחקרו בכתב עת ישראלי, אומר החוקר הסעודי כי האקדמיה, מעבדת המוחות שבלב הממסד הישראלי, היא כתובת לגיטימית לשיח פומבי. הוא מודה כי הציבור הישראלי חשוב לו, ועל כן הוא רוצה שישמע את דעותיו וממצאיו. והוא מצהיר בפני עמו ובני אומתו כי ישראל איננה ארץ אסורה.

שיג ושיח בין אקדמאים הוא אחת מאבני היסוד של הענף המתקרא "תרבות של שלום". זה הכינוי המקובל לכלל המגעים השגרתיים בין עמים. כמה מופעים כאלה יש לישראלים עם שכניהם בקהיר ובעמאן? מעט מאוד. תרבות של שלום מכנסת תחת כנפיה כל מה שנורמלי ביחסים בין חברה לשכנתה. קשרי תיירות, תחרויות ספורט, פעילות של אנשי עסקים, מגע הדדי בין סופרים למו"לים, קשרי קולנוע, יחסים ישירים בין מדענים ואקדמאים, ושיח בין אנשים פרטיים ברשתות החברתיות. הממשלות יכולות לתמוך, להמליץ, לספק אכסניה או עידוד, אבל מי שפועל ונהנה הוא הציבור עצמו.

ישראל של 2020 נהנית משני סוגים של שלום. חוזי ובלתי חוזי. הראשון הוא הסכם קשוח שנחתם בין ממשלות. כזהו השלום בין ישראל למצרים וירדן. הממשלות פעלו להשיגו, והן גם לקחו לעצמן את פירותיו. שלושתן לא השכילו, ויש שאינן רוצות, לחלוק את תועלתו החמימה עם העמים שלהן. מצרים מסרבת לחמם את השלום בהחלטה אסטרטגית, ירדן עושה זאת מתוך אילוץ, כי הרחוב מדביק אותה אל הקיר.

ישראל מקבלת בהכנעה את דינן של שתיים אלה. זהו שלום ששומר על הביטחון, אבל עליו בלבד. אף שלידתו הייתה כבר לפני דור או שניים, אין בו הטפה של המנהיגים לשכנות טובה ולא מאמץ לכונן יחסים טבעיים.

השלום השני, הבלתי חוזי, הוא שלום חלופי. בן דמותו של עולמנו הכאוטי. אין בו התחייבויות מכל סוג שהוא, לא חוזה ולא מסמך, והוא נעדר כללים נוקשים. אבל הוא חם וטבעי, והפלא ופלא, בניגוד לחמיצותו של השלום החוזי, נהנים ממנו המונים. רוב ביטוייו עממיים. תיירות למרוקו, קשרי סחר עם איחוד האמירויות, מגעים הדוקים ברשתות החברתיות בין ישראלים יוצאי בבל לעיראקים בתוך עיראק, מגעים בין סופרים ערבים למו"לים ישראלים, ובין יוצרים קולנועיים משלל מדינות ערב לפסטיבלי סרטים בירושלים, בחיפה ובתל אביב. עכשיו מגיע החוקר הסעודי ואולי מוסיף נדבך נוסף ליחסים הללו.

אפשר שהמציאות הבלתי חוזית תבשיל ותניב ביום מן הימים הסכמי שלום בין ישראל למדינות נוספות משכנותיה. עד אז מצופה מן הממשלות לפחות שלא יפריעו. כדי לבקר בבחריין או באבו דאבי אין צורך שתקום שם שגרירות ישראלית. אפילו לא קו תעופה ישיר. צריך רק שייתנו להיכנס.

ואיפה הסוגיה הפלסטינית בכל הסיפור הזה, והרחוב הירדני הסוער? והיכן החרם המצרי על מגע עם ישראלים? ובכן, יש מקום לכולם. החרם המצרי יימשך, אבל רכבת המגעים בין ישראלים לערבים נוע תנוע. הסוגיה הפלסטינית תמשיך לשמש בעיה בוערת שמעצבת את סדר היום הישראלי, אבל עליה ועל חסידיה להבין את המציאות. זו לא ממשלת נתניהו שמתעלמת מהם ומכוננת קשרים עם מדינות המפרץ תוך עקיפת הבעיה הפלסטינית. אלה החיים עצמם, שמאותתים כי בעולם הרשתות החברתיות, עוצמתו של החרם המדיני יעילה פחות.

ד"ר אל־גבאן יצא למשימתו בשליחות ממשלתו. מבחינתו ומבחינת שולחיו, המאמר הזה הוא משימה לאומית ופוליסת ביטוח כאחד. זה שיטען נגדם, כי שיתפו פעולה עם היהודים בעודם כובשים את פלסטין, יתגלה מיד כמי שהתערב במלאכת הקודש. הרי מי יגיד לסעודים "עצרו, נורמליזציה" בצאתם להגן על דמותו של חותם הנביאים.