כל שנה, לקראת 14 ביולי, יש לי סיוטים בלילה. לא בגלל הראשים שערף רובספייר עם הגיליוטינה בפריז - בגלל משה סילמן, ששרף את עצמו כדי לזעזע את המערכת הפוליטית והחברתית בישראל.

בימים אלו, כשהמחאה מתרחשת בכל רחבי הארץ, איש לא טרח להעלות את זכרו ואת זכר מעשיו. יהי זכרו של איש המחאה הקדוש משה סילמן ברוך לעולם ועד.

1

במוצאי שבת, 14 ביולי 2012, הפגינה קבוצת אנשים ברחוב קפלן 5 בתל אביב מול בית העיתונאים, במלאת שנה למחאה החברתית הגדולה. אחד ממשתתפי ההפגנה היה יונתן סהר. סהר סיפר כי עמד ליד המפגינים כשהבחין באחד מהם אוחז בידו משהו בוער, שופך על עצמו בקבוק דלק ומצית את עצמו. "הייתי מטר ממנו", סיפר איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג'. "בבת אחת פרצה להבה גדולה, ועוברים ושבים כיבו את האש באמצעות בקבוקי מים".

האיש שהצית את עצמו היה משה סילמן, בן 52. בחבילת הניירות שבאמצעותם הבעיר את האש היו כרוזים שהפיץ ובהם כתב: "מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי. השאירה אותי חסר כל".

המפגינים ברחוב קפלן 5 נותרו המומים כאשר אמבולנס פינה את האיש השרוף לבית החולים. חלק מהם הקריאו באמצעות מגפון את מכתבו של סילמן. ד"ר בני מייליק, רופא בכיר בכירורגיה פלסטית בבית החולים איכילוב, סיפר: "הגיע אלינו פצוע כוויות במצב קשה, ייצבנו אותו והעברנו אותו לחדר טראומה".

סילמן הועבר כשהוא מורדם ומונשם לבית החולים שיבא, שם לא הייתה מיטה פנויה במחלקת הכוויות, והוא אושפז בטיפול נמרץ. כשהתפנתה מיטה, הוא הועבר למחלקת הכוויות, אבל אחרי ארבעה ימים גופו לא החזיק מעמד. הגבר שרצה לזעוק את זעקת הדפוקים והמדוכאים סבל מ–94% כוויות. מאמצי הרופאים להשאירו בחיים עלו בתוהו, מי שאמור היה להיות סמל המאבק החברתי של ישראל - נפטר.

שלט לזכרו של משה סילמן (צילום: שלומית כרמלי)שלט לזכרו של משה סילמן (צילום: שלומית כרמלי)

2

חמש שנים אחרי כן קראתי ברדיו לאזרחי ישראל לבוא לטקס אזכרה למשה סילמן. פניתי לשרים ולח"כים החברתיים, לארגוני הנכים, לעיוורים ולסטודנטים להגיע לרחוב קפלן 5, לזכור ולא לשכוח את האיש שקיווה שבמעשהו הקיצוני יעורר מתרדמתם ומחוסר המעש שלהם את הגופים הממשלתיים שאמורים לעסוק בבעיות חברתיות קשות ובמצבם הדפוק של אלפי אזרחים ישראלים שהגיעו לסף ייאוש.

לא תליתי תקוות גדולות בקריאה הזו, אבל אז הגיעה אליי שיחת טלפון ממשה ס' אחר, משה סנדר, גם הוא מחיפה. סנדר, בשיחה קורעת לב, נתן לי ולמאזינים להבין ששום דבר לא השתנה. משה סילמן לא הצליח להזיז במעשהו שום דבר, ומותו היה לשווא.

"לפני שבועיים נפלתי בבית", אמר סנדר בקול מרוסק ושבור. "מצאתי את עצמי עוד פעם מורדם ומונשם בבית חולים, עוד פעם קתטר. מנהל המחלקה החליט שהוא לא מוציא אותי הביתה עד שלא מביאים לי מכשיר ‘ביפאפ', שזה מכשיר הנשמה ללילה שאני חייב לישון איתו. הם רוצים ממני 20 אלף שקל פיקדון בצ'ק. אין לי צ'ק ואין לי חשבון בנק, ומצד שני הוא לא נותן לי ללכת הביתה בלי המכשיר".

"אני לא רוצה לחיות. אני רוצה למות בבריכה של ביבי נתניהו. אני בן 53, אבא לשלושה ילדים, בן אדם שעשה ארבע וחצי שנים צבא, בן אדם ששילם ביטוח לאומי כל החיים. בקיצור, החליטו להחתים אותי על שטר חוב. בסדר. נתנו לי את המכונה הזו, ‘ביפאפ', מכונה מפחידה. זה דוחס לך אוויר לריאות. לא הריאות עובדות, המכשיר עובד. באתי הביתה, הבית שלי מלוכלך, רק מהלכלוך אני יכול למות. אני לא רוצה לחיות, אני מפחד למות. אני רוצה שייתנו לי זריקה ויהרגו אותי. אני לא יכול יותר.

"אני רואה איך מתייחס אלינו ראש הממשלה, ואני עומד להשתגע, איך זה יכול להיות. עכשיו הוסיפו לי שתי תרופות על ה–15 שאני לוקח גם ככה. גם ככה אני לא קונה את התרופות כל חודש ובגלל זה אני מגיע עוד פעם לבית חולים, כי אתה לא יכול להכניס תרופות לבטן בלי להכניס קודם אשל, גבינה, לחם עם שניצל. בבית חולים לפחות יש אוכל מבושל, למרות שהוא תפל".

סנדר, בקול בוכים, סיפר עוד פרטים קשים על מצבו המידרדר. נקבעו לו 86% נכות רפואית, והוא מבין שהוא לא יזכה לקצבה המיועדת לבעלי נכות קשה, כי חסרים לו 4% כדי להשלים ל–90%. "אין לי כוח להילחם. אני לא הולך לביטוח לאומי, כי אני לא הולך על הרגליים, הריאות שלי לא סוחבות אותי. הם מדברים על פעימות, דיברתי עם הרופא בבית חולים על פעימות, והוא אמר לי: 'אני לא יודע אם נותרה לך פעימה אחת'. מה לעשות, נתן? אני אומר לך את האמת, אני מפחד להתאבד, אני גר בבניין בן 22 קומות". השיחה ארוכה, כואבת.

אני נזכר במשה סילמן. היו לו משאיות, הייתה לו חברת שליחויות, הייתה לו דירה בבעלותו. שרשרת של עימותים בינו לבין השלטונות הובילה לעיקולים על רכושו ולהרס עסקיו, עד שהגיע להיות חסר כל. המאבק הנואש שלו בממסד גרם לו להידרדרות רפואית, עד שקיבל את הבומבה בצורת אירוע מוחי. סילמן איים בפני אנשי הוועדות של משרד השיכון ועמידר שהוא יעשה צעד של ייאוש וישרוף עצמו, הם לא התייחסו אליו ברצינות.

המחאה החברתית עוררה בו זיק של תקווה, הוא התגורר באוהל מחאה על הכרמל בחיפה. במסגרת פעילותו ב"חזית החיפאית" הוא סייע בארגון אירועי המחאה, דגל בנקיטת קו אקטיבי וטען שהמחאה חייבת להיות פוליטית וצריכה לבוא לידי ביטוי בהקמת מפלגה שמטרתה "להעיף את ביבי". במקביל לפעילותו בחיפה הוא הגיע להפגנות בתל אביב וכך גם הגיע לרחוב קפלן 5 עם הכרוזים שהכין ועם בקבוק דלק, ומימש את איומו.

משה סילמן ז''ל (צילום: צילום מסך פייסבוק)משה סילמן ז''ל (צילום: צילום מסך פייסבוק)

3

יצא לי לפגוש את סילמן מספר פעמים. שמעתי ממנו על עוולות הממסד. הוא כעס עליי, ולפעמים גם השתמש במילים בוטות. "אם היה לי הכוח שלך הייתי עושה מהפכה במדינה", נהג לומר. כשהייתי עונה לו שאין לי כוח והבריאות שלי לא משהו, ואני לא מאמין שבישראל אפשר לעשות מהפכה, היה נפטר ממני ב"אתה זבל כמו כולם".

סילמן היה אדם מיואש. הוא הידרדר מבחינה כלכלית, בריאותית ומנטלית, והגיע למצב של "טוטאל לוס", אבל אף אחד לא ייקח ממנו את אומץ לבו. אף על פי שאני חרד מהמחשבה שעוד מישהו ישרוף עצמו למוות, איני יכול שלא להצדיע לו על אומץ לבו, שגרם לו לעשות מעשה קיצוני בתקווה להזיז את המערכת ולגרום לשינוי חברתי, על מנת שאנשים לא יגיעו למצב המייאש שאליו הגיע.

ביום האזכרה, בדיוק בשעה 19:00 הגעתי עם הצלמת החברתית שלומית כרמלי והוגה הדעות והמשורר יהודה עתי לרחוב קפלן 5. היינו היחידים. אחרי כמה דקות הגיע טפטוף של אנשים. אחת הפעילות החברתיות ניקתה את השלט לזכרו של סילמן. שאלתי עוברים ושבים אם הם יודעים מי היה משה סילמן. הם הביטו עליי כמו על נודניק משוגע.

בשעה 19:30 ספרתי 28 אנשים שהגיעו לכבד את זכרו של סילמן, ששרף עצמו למען המחאה–המהפכה החברתית.

הח"כית לשעבר סתיו שפיר והשר איציק שמולי לא הגיעו. באופן מפתיע גם דפני ליף לא באה. לא היו אומנים או ציירים או משוררים מהפכנים, אש המהפכה לא ניצתה בקפלן 5, שמונה שנים אחרי שמשה סילמן הקריב את חייו למענה. יהי זכרו ברוך וקללה על ראשם של אלו שהביאו אותו לעשות את המעשה.

נ.ב. ביום שאחרי האזכרה צלצל אליי משה סנדר פעם נוספת. בעקבות השיחה בינינו והרעש שעשיתי חלו כמה שינויים שעודדו את רוחו ושיפרו במעט את מצבו. כנראה שלא כולם מנוולים בממסד הישראלי.

עצרת זיכרון למשה סילמן  (צילום: שלומית כרמלי)עצרת זיכרון למשה סילמן (צילום: שלומית כרמלי)

4

מתוך כבוד לבקשה של מי שחיבר ושר את השיר "הון, שלטון, עולם תחתון" איני מזכיר את שמו ואת סיפור חייו. הוא רצה למחוק את עברו העצוב והמטלטל ונעלם ממפת הרוק הישראלי וחי אי־שם חיים חדשים.

השיר הוקלט בנובמבר 2010. השמעתי אותו לראשונה בינואר 2011 בתוכניתי "זהבי עצבני" ברדיו 103FM. אף תחנת רדיו לא השמיעה את השיר מעולם, עורכי תוכניות ושדרים פחדנים לא מתעסקים עם שירים כאלו, שעלולים להרגיז את בעלי התחנה, בטח כשמדובר ברדיו ציבורי ממלכתי.

השיר הקדים את המחאה החברתית של 2011, כיום המפגינים בבלפור, על הגשרים ובגן צ'ארלס קלור צועקים בגרון ניחר "הון, שלטון, עולם תחתון". אלו מילות השיר במלואן.

הון, שלטון, עולם תחתון
הם בך שולטים, הם אותך עושקים
הם כולם קשורים, אל תהיה תמים
הם דורכים עליך, הורסים הם את חייך
ואתה ישן, ורק מתלונן

הון, שלטון, עולם תחתון

זה ראש ממשלה, השני נשיא
עם איש עסקים, יד אחת עושים
הון, שלטון, עולם תחתון

זה לא חבל? החיים יפים
והזמן מוגבל... הם עוברים חולפים

הורסים הם את חייך, ואתה כמו פרחה
למרבה במחיר, עם הראש בקיר
עבריין מפחיד משחד פקיד
והחוק מצחיק, רק לך מציק

זה חבל, החיים יפים
אתה עוד צעיר, אין לך מחיר

הון, שלטון, עולם תחתון

החיים יפים, הם עוברים עוברים
אז בוא נקום לא נפחד
צריך בכוח להתנגד
להון, שלטון ועולם תחתון.