הסיבה פשוטה: כולם מבינים שהבטחת הסיפוח התפוגגה. החלום נגוז. לא ריבונות ולא נעליים. המסיבות, השמפניה, ההצהרות הפומפוזיות מאותו ערב בבית הלבן, הכל כלאם פאדי. במקום זה קיבלנו הצהרה עמומה של איחוד האמירויות על מגעים שייפתחו בעוד כמה שבועות ל"מפת דרכים" שתוביל לנורמליזציה. וכדי להסיר ספק, בהצהרה הזו וגם בהצהרה מקבילה של מוחמד בן־סלמן הסעודי, הושם דגש על הדבר העיקרי (מבחינתם): הסיפוח נבלם. היה ואיננו עוד.
נתניהו הפיח חיים בעקרון ה"שטחים תמורת שלום" העתיק יומין. עובדה: הוא ויתר על שטחים (החלת ריבונות וסיפוח) למען נורמליזציה עם מדינה ערבית רחוקה. זאת ועוד: בהפוך על הפוך, בני גנץ וגבי אשכנזי אחראים לאירוע לא פחות מנתניהו. אולי קצת יותר. פעלתנותם הרבה לבלימת הסיפוח אילצה את נתניהו לחשב מסלול מחדש ולחלץ סוג של סוכרייה כדי להמתיק את הגלולה המרירה שבה הוא מאכיל עכשיו את תומכיו.
הפור נפל בסוף החודש שעבר, כשהשליח הנשיאותי אבי ברקוביץ' הגיע לכאן למאמץ אחרון לאפשר את הסיפוח. כפי שפרסמתי באתר אל־מוניטור, ברקוביץ' הביא איתו דרישה אמריקאית ברורה: תמורת הסיפוח תצטרך ישראל להעביר קצת יותר מ־6% משטחי C לידי הפלסטינים.
נתניהו רתח מכעס. הוא הבין שאירוע כזה יגרום לו נזק בלתי הפיך בימין. הוא נדרש גם להודיע, בקולו, שהסיפוח פירושו קבלה מלאה של תוכנית טראמפ והכרה בעקרון שתי המדינות. היה לו ברור שהוא לא מסוגל לעמוד בשתי הדרישות הללו. ההצעה הנגדית שהועברה לברקוביץ' הייתה מבזה: ישראל מוכנה להעביר לפלסטינים 0.5% (חצי אחוז) משטחי C. ברקוביץ' חזר לוושינגטון עם ההצעה הזו והסיפוח נקבר קבורת חמור בחיק המשפחה.
מה שנשאר זה לחלץ משהו מבין ההריסות. ג'ארד קושנר, שהכריע את המאבק בבית הלבן בעד/נגד סיפוח ישראלי וגבר על השגריר פרידמן ידיד המתנחלים, הביא את הנדוניה. הנשיא טראמפ קרא לזה "שלום היסטורי", אבל מי שיודע לקרוא ערבית, מבין מההודעה של האמירויות שזה לא יקרה כל כך מהר. יש "מפת דרכים" לנורמליזציה. בואו נקווה שהיא לא תגמור כמו מפת הדרכים הקודמת של הנשיא בוש וראש הממשלה שרון, שנפחה את נשמתה בייסורים לפני שנים.
התרעות פיקוד העורף