מה לא עשו למען הצוותים הרפואיים מאז שפרצה הקורונה: שלחו מתנות לבתי החולים, הביאו אוכל ממסעדות, הזניקו לאוויר מטוסים שיחלפו מעל בתי החולים ויצדיעו להם, עמדו במרפסות ומחאו להם כפיים. צוותים רפואיים עזבו את ביתם ואת משפחותיהם ויצאו להתמודד עם נגיף מידבק, מסוכן ולא מוכר, בתקופה שבה רבים ברחבי העולם נפטרו ממנו. הם סיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם כדי לעזור לחולים. הייתה תחושה של מלחמה שבה כולם מאוחדים וכולם מעריכים ומכבדים את הצוותים הרפואיים.
אבל אחרי שהגל הראשון חלף, התחלפה התחושה המכבדת בתחושה שהרופאים עשו את שלהם, הרופאים יכולים ללכת. איזו בושה. איזה חוסר כבוד ופרגון. מעטים האנשים שהיו מוכנים להיכנס למחלקות מלאות בחולי קורונה מידבקים, בעיקר בשבועות הראשונים של המגיפה, אז ידענו כה מעט על המחלה ועל יעילות ההתמגנות שלנו בפניה. אבל רופאים ורופאות, אחים ואחיות, טכנאי ציוד ורנטגן וסניטרים - כל אלה לא היססו. הם הגישו עזרה, תמכו וריפאו.
לנוכח התמונה הזו מול העיניים, קשה היה לראות כיצד התייחסה המערכת לאנשי הצוותים הרפואיים, שביקשו לא לשאת בעלות ימי הבידוד שלהם. הרי אם חלה הרופא במקום עבודתו, חלה בגלל תפקודו. הוא גם סיכן את בריאותו וגם צריך לממן את ימי מחלתו? רק השבוע, לאחר איום בשביתה, התבשרנו שהאוצר הגיע להסדרת ימי הבידוד של הרופאים והרופאות. חבל שלא הגיעו לזה קודם.
עומס העבודה בבתי החולים גדל באופן אקספוננציאלי. קיים מחסור חמור בצוותים רפואיים, שלא לדבר על ציוד מיגון. המדינה מפזרת הבטחות לתקנים נוספים, אבל לא נותנת גיבוי תקציבי ולא משפה את בתי החולים על הגירעונות הכספיים הענקיים בעקבות הטיפול בחולים, וההנהלות נאלצות לשקול פיטורי רופאים.
האוצר מתעלל במערכת הבריאות דווקא בתקופה זו של מגיפה, ואין פוצה פה ומצפצף. מבחינת משרד האוצר, שבתי החולים המרוששים יממנו את התקנים הנוספים שהובטחו להם, בחזקת "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו" (שמות ה טו). איך הולכת הבדיחה? "לא בטוח שהיהודים הרגו את ישו, אבל בטוח שהם הוציאו לו את הנשמה".