משהו: כאשר מודיעים בחדשות: "מסתמנת בשורה למציאת חיסון לקורונה". צריך לתקן ל"מסתמנת בשורה לבשורה לקראת בשורה".
אני כל כך נכלם בפניך, הנשיא טראמפ. סליחה. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הזכיר לאחרונה בוויסקונסין שהוא הכיר בירושלים כבירת ישראל. הנשיא ציין שהוא עשה זאת על פי דרישת האוונגליסטים, אבל הוא אמר זאת בצורה שביישה אותי: "העברנו את הבירה של ישראל לירושלים. זה למען האוונגליסטים. אתם יודעים שזה מדהים: האוונגליסטים נלהבים מכך יותר מאשר היהודים".
תודה לכם, אוהבי ישראל ואדם אוונגליסטים, על כל התמיכה שלכם בנו, אבל איך אני מסביר לנשיא טראמפ את ההתנהגות של העם שלי? לא יכול. יש בעם שלנו רבים שאין אפשרות להסביר. תמיד חשבתי שהצלחנו להסוות זאת. כי מי יכול לחשוד בדבר כזה? חשבתי שטראמפ לא שם לב לכך ולא יודע. הוא כבר יודע.
כששמעתי בכל הכותרות הראשיות על האסי, מיד נזכרתי בספר. שמו "נער צמח בגדות האסי". כתבה אותו נעמי פרנקל, אולי הגדולה בסופרות ישראל. מוזר לי שאיש לא הזכיר את הספר הזה, שקפץ לי מיד לראש. הספר נכתב על גיורא אשכנזי, סרן צנחנים מניר דוד, שנפל במלחמת ששת הימים בקרבות שחרור ירושלים. שמו אשכנזי. נעמי פרנקל טוענת שהשם פרנקל הוא ממוצא ספרדי. דומה שחבורה מטורפת השתכנה כאן: מרבית האנשים הנקראים אשכנזי הם מזרחיים, מי ששמו פרנקל הוא לא אשכנזי, דהיינו, המתח אשכנזי־מזרחי מופרך.
אני לא אוהב את הרעיון שחברי קיבוץ ניר דוד יוותרו על מה שהם טיפחו. אומנם יש שנינות בשורה שראיתי: "הרחצת וגם ירשת?". יש קורט צדק בטענה שקראתי: "מצד אחד, הקיבוצניקים אליטה, רוצים לשמור את הנחל לעצמם. מצד שני, הם התנגדו לגירוש מסתננים שפלשו לדרום תל אביב וערים אחרות, וממררים את חיי האזרחים". כל אלה הן הערות מרושעות שיש להן סיבה מעבר לרשעות לשמה, שהיא בישראל הסיבה העיקרית לכל דבר. עם זאת אין לשעוט לתוך הקיבוץ משום שרוצים לרחוץ בנחל. יש עוד פתרונות. אי אפשר לייבא נחלים? לא צריך. אפשר ליצור עוד כאלה. כשהרצל אמר בעיר ירוקה בשווייץ: "בבאזל ייסדתי את מדינה היהודים", אנחנו הבנו את זה: "במדינת היהודים ייסדתי את באזל".
ולאט־לאט אנחנו עושים את ישראל לשווייץ. נטענו יערות, הפרחנו שממות בתותי שדה, גם הקמנו קיבוץ עם נחל כחול שנראה כמו כפר בשווייץ. בבקשה, ראיתם מה הקיבוצניקים עשו? עכשיו עשו עוד כאלה בעמק בית שאן.
הישראלים חיים בפחד סמוי תמידי מפני חצי העולם שרוצה להרוג אותם. הישראליות חיות בנוסף לכך גם בפחד סמוי תמידי מפני הישראלים.
מסעדת פופ־אפ היא מסעדה שנפתחת לזמן קצר. מדובר בטרנד כזה, של מסעדה שחיה כמה ימים, כמה שבועות או כמה חודשים, ואז נסגרת. משהו כמו בחירות בישראל. טוב, סטיתי מהנושא. לפני כמה שנים שמעתי על מסעדה כזו שנפתחה באמסטרדם, אבל היה בה עוד קונספט מיוחד: בכל שולחן יושב רק סועד אחד. היא חיה חיים קצרים של כמה ימים, כי, כאמור, זה הרעיון המרכזי של מסעדת פופ־אפ, אבל היא נפתחה שוב בערים אחרות. הרעיון בהיר: כל אדם יושב ליד שולחן קטן שיש לו רק כיסא אחד.
בימי קורונה אלה פתחו בשוודיה אפילו מסעדה שמגישה רק ללקוח אחד. השולחן בשדה, והמצרכים מגיעים בסלסילה שגולשת לאורך כבל. זה מוגזם, זה קונספט אחר, אבל מסעדה שבה שולחנות קטנים, ובה ליד כל שולחן רק כיסא אחד, ועל השולחן רק צלחת אחת, וסועד או סועדת בודדים, היא שאיפת כל מטה למלחמה בהתפשטות וירוסים. גמזו חולם על דבר כזה. ראיתי צילומים של מסעדה כזו. אולי אופנתי, אולי טרנדי. הבטתי היטב, לי כל אחד מן הסועדים שם נראה עצוב.
צפרדע אחד קיבל כן מנסיכה. היא אזרה אומץ, שלחה ואמרה לעצמה: פליז שהוא יראה את זה. הוא ראה, אבל כשרצה לחזור הוא לא כבר לא מצא אם היא שלחה לו את זה בוואטסאפ, במייל, במסרון, במסנג'ר או בטוויטר. אולי זה היה בטיקטוק, אולי בצ'אט בסקייפ. הוא לא הצליח לחזור אליה, היא נשארה בארמון והוא בשלולית.
התרעות פיקוד העורף