1
13.6 מיליארד שקל - זו תוספת התקציב שהקצתה הממשלה למערכת הבריאות בשל מגיפת הקורונה. נכון לסוף אוגוסט, מתוך הסכום העצום הזה הוצאו כבר כ־6.6 מיליארד שקל במזומן ועוד כ־4.6 מיליארד שקל בהתחייבויות. כלומר, מערכת הבריאות "נעולה" כבר על הוצאה של 11.2 מיליארד שקל, ועל פי הערכות, כל הסכום שתוקצב יוצא בוודאות במהלך ספטמבר.
אין עם התקצוב הזה שום בעיה לנוכח גודל המשבר, אבל לי יש בעיה שמערכת הבריאות, לאחר התוספות המאוד המשמעותיות הללו לציוד ולתקנים, משדרת לציבור שהיא ב"קריסה" (הביטוי החדש הוא "אי־ספיקה"), שהמערכת "עייפה", "חבולה" ו"מורעבת". איך לעזאזל היא מורעבת עם תוספת תקציב של קרוב ל־14 מיליארד שקל?
אני מקשיב לאנשי מערכת הבריאות מאז תחילת המשבר, ורובם (יש גם יוצאים מן הכלל) משדרים לציבור שהם על סף התמוטטות, אבל לא מצליחים להסביר בבהירות איך הגיעו למצב הזה, במיוחד עם תוספות התקציב המשמעותיות.
כיצד קרה שמערכת הבריאות, הנחשבת לאחת מהטובות בעולם, לא מסוגלת להסתדר עם כ־540 חולים קשים, מהם כ־140 מונשמים? כיצד ייתכן שמערכת שתקציב הביצוע נטו שלה עמד בשנת 2012 על 21 מיליארד שקל וקפץ ל־38.5 מיליארד שקל בשנת 2019 (נתוני החשב הכללי שפורסמו השבוע) אומרת לציבור שהיא כל הזמן בקריסה, מורעבת, מוחלשת. איך קמפיין "אנחנו על סף תהום" מסתדר עם קפיצה של כ־83% בתקציב בין 2012 ל־2019, הרבה מעבר לגידול הטבעי באוכלוסייה, ואחת הקפיצות הגבוהות בתקציבי המשרדים הממשלתיים? אז אולי הגיע הזמן להציב בפני בכירי מערכת הבריאות את המספרים ולומר להם: בבקשה, לפני תיאורי הבלהות והקריסה - רק תגידו לנו, איפה לעזאזל הכסף?
2
והנה עוד נתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שפורסם בתחילת ספטמבר ולא זכה לתשומת הלב הראויה. הלמ"ס נדרשה לשאלה אם יש בישראל תמותה עודפת כתוצאה מהקורונה. כלומר, האם מספר הנפטרים מאז מרץ עלה משמעותית לעומת 2019. התשובה שלהם, לפחות עד סוף יולי, הייתה חד־משמעית: אין תמותה עודפת. וכך הם ניסחו זאת:
"בשנת 2020, עד סוף יולי, ובפרט בחודשים מרץ־יולי, לא ניתן להצביע על תמותה עודפת משמעותית בישראל. בחודשים הראשונים של השנה התמותה הייתה נמוכה במיוחד, אך מתחילת המגיפה, ובמיוחד בחודשים אפריל־יולי, התמותה דומה לשנים קודמות, עם תנודתיות בין השבועות. מחישוב סטטיסטי של תמותה עודפת לפי שבועות, נמצא כי עודף התמותה בחודשים מרץ־יולי הוא כ־300 נפטרים מתוך 19,000 נפטרים באותה תקופה.
"מתחילת 2020 עד סוף חודש יולי נפטרו בישראל 27,500 תושבים. בשנת 2019 נפטרו באותם חודשים 27,550 תושבים. בחודשים האלה שיעור התמותה הגולמי, המביא בחשבון את גודל האוכלוסייה, היה ב־2020 מעט יותר נמוך מ־2019 - 3.0 ל־1,000 לעומת 3.1, בהתאמה. בהשוואה של החודשים מרץ עד יולי 2020 לעומת 2019, שיעור התמותה היה כמעט זהה".
המשמעות: אין יותר נפטרים כתוצאה ממשבר הקורונה, לפחות עד סוף יולי. ייתכן שהתמונה תשתנה באוגוסט, שבו הייתה עלייה במספר הנפטרים מהנגיף, אבל אם מסתכלים על התמונה הכוללת, אנחנו לא רואים מספרים חריגים של נפטרים, בוודאי לא כאלה שמשליכים באופן חריג על פעילות מערכת הבריאות.
3
אז איך נוצר פער עצום בין הכסף שנשפך, ונשפך הרבה, לבין מצב ה"אי־ספיקה" שמערכת הבריאות משדרת? תרחישי הייחוס הראשונים של משרד הבריאות דיברו על אלפי חולים, והיה צריך להיערך לכך תקציבית. זה התחיל מדברים כמו מכונות הנשמה - נרכשו כ־16 אלף מכונות (בארץ היו 1,500 מכונות) מתוך תפיסה של "נשים את היד על כמה שיותר מכונות הנשמה בכל מחיר".
לאט־לאט החל משרד הבריאות לרדת מתרחישי הייחוס הקיצוניים, כי התברר שהם מוגזמים. בסופו של דבר, אושר תרחיש ייחוס הרבה יותר מינורי בקבינט הקורונה, שדיבר על היערכות ל־2,000 מונשמים מהקורונה ועוד 8,000 מאושפזים - כלומר, בסך הכל 10,000 מאושפזים. על פי התרחיש הזה תוקצבה מערכת הבריאות - כולל מכונות הנשמה שנרכשו, ציוד נלווה כמו מוניטורים, מיטות, כוח אדם (אלפי תקנים לרופאים, אחים ואחיות וכוח עזר), ציוד רפואי, ציוד מגן, הפעלת מוקד של משרד הבריאות, הכנת קופות החולים, שיפוצים ועוד.
הפער שנוצר בין הכסף שנשפך לנקודה שהגענו אליה היום, שבה מערכת הבריאות הניפה דגל אדום - הוא בלתי נתפס, ומעלה תהיות כבדות. הרי משרד הבריאות תוקצב ולקח את הכסף כדי להתכונן לתרחיש של 10,000 מאושפזים, 2,000 מתוכם מונשמים - אז למה הוא מרים ידיים ב־800 חולים קשים?
הסיבה לפער הבלתי נתפס הזה פשוטה מאוד: משרד הבריאות שכח לומר שהמערכת מסוגלת לתת את הטיפול הטוב ביותר ל־800 חולים קשים, אבל היא לא יודעת לתת טיפול מיטבי ליותר מ־800 חולים קשים. כלומר, היא כנראה יכולה לתת טיפול ליותר מהמספר שננקב כיום, אבל להערכתה הוא לא יהיה הטיפול האיכותי והטוב ביותר.
המשמעות התקציבית היא כזו: מערכת הבריאות אומרת למעשה שרף הטיפול המיטבי שלה הוא 800 חולים קשים, ומעבר לזה - ממש לא משנה כמה כסף יישפך לתוך המערכת, כי התוצאה תישאר דומה. התירוץ לכך - תירוץ הגיוני מאוד - הוא שבלתי אפשרי להכשיר במהירות צוותים מיומנים, ושכמות הרופאים המיומנים בטיפול נמרץ מתאימה כרגע ל־800 חולים קשים בלבד.
התוצאה העגומה היא שהמדינה שפכה 13.5 מיליארד שקל, ובכל זאת אנו מגיעים לסגר שני. אם הכסף נשפך והמשק היה ממשיך לפעול כסדרו, מערכת הבריאות הייתה קוטעת את שרשרות ההדבקה ומגדילה את הקיבולת שלה - אז ניחא. יש תמורה בעד האגרה. אך המצב הוא שהמדינה יצאה קירחת מכאן ומכאן - גם הוציאה כספים אדירים, בין היתר על תגבור מערכים לצורך קטיעת שרשרות ההדבקה, וגם לא קיבלה הגדלת קיבולת מסיבית של מערכת הבריאות.
תזכורת: נכון ליום רביעי, בישראל יש כ־540 חולים קשים מהקורונה, כ־140 מונשמים וכ־1,150 מאושפזים, כשהקו האדום נקבע על 800 חולים קשים. כל זה רחוק מאוד מתרחישי הייחוס שמערכת הבריאות ביקשה להיערך אליהם. לא נעים, אבל המסקנה היא שהמערכת "עבדה" על הציבור.
4
למערכת הבריאות יש שתי בעיות: האחת, היא משדרת תחושת רעב תמידית, וממש לא משנה כמה היא מתוקצבת. הבעיה השנייה של משרד הבריאות מקדמת דנא היא ניגוד העניינים בין תפקידו כרגולטור לבין הכובע השני שלו: הבעלים של בתי החולים הממשלתיים, בעיקר שלושת הגדולים - שיבא, איכילוב ורמב"ם - שכל אחד מהם הוא מדינה בפני עצמה. המשרד, שאמור לפקח על ההתנהלות הפיננסית של בתי החולים, נגוע בניגוד עניינים חמור שמעקר את תפקידו.
מלבד שלושת בתי החולים הגדולים, משרד הבריאות הוא גם הבעלים של אסף הרופא, וולפסון, ברזילי, הלל יפה, המרכז הרפואי לגליל, בני ציון, זיו ופוריה. שאר בתי החולים הם בבעלות קופת חולים כללית (בילינסון, סורוקה, מאיר, קפלן, העמק, כרמל, השרון, יוספטל), והשאר בבעלות פרטית לכאורה (הבולט שבהם, אסותא, מוחזק במלואו על ידי קופת חולים מכבי הציבורית), או של עמותה (הבולטים: הדסה עין כרם, שערי צדק, מעיני הישועה ולניאדו).
איך בעלים של גוף מסוים יכול לפקח בצורה אפקטיבית על גוף בבעלותו? הוא לא יכול. זו הסיבה שנשפכים מיליארדים, בלי שום בקרה ובלי שום אפקטיביות.