אלן ליכטמן מונה 13 מפתחות לניצחון בבחירות באמריקה. 13 מפתחות שהם הבסיס למודל שבאמצעותו חזה את ניצחונו המפתיע של דונלד טראמפ בבחירות 2016. ליכטמן הוא פרופסור להיסטוריה באמריקן יוניברסיטי. ספרו "לחזות את הנשיא הבא" לא היה רב־מכר גדול, אבל נקרא בזהירות על ידי מתחריו החזאים. והם רבים. בעולם קצר סבלנות, לאף אחד אין חשק לחכות לתוצאות. כולם רוצים לדעת מראש מי יהיה הנשיא. כולם רוצים לומר שידעו מראש מי יהיה הנשיא. לפני ארבע שנים, כשהתוצאות היו מפתיעות, ליכטמן היה אחד מהמעטים שיכלו להתפאר בהישג.
לליכטמן, כאמור, יש לא מעט מתחרים. אחד מהם, פרופ' הלמוט נורפות מאוניברסיטת סטוני ברוק, חוזה דווקא ניצחון לטראמפ, כפי שחזה גם לפני ארבע שנים. שיטתו שונה מזו של ליכטמן, ומבוססת, בין השאר, על ניתוח של תוצאות הבחירות המקדימות בכל מפלגה. לטעמו, מה שקרה בבחירות המקדימות מעיד על האופן שבו מגיבים הבוחרים לכל מועמדות, ועל המידה שבה המפלגות מאוחדות מאחורי המועמד. מתוך 27 מערכות בחירות שנורפות הפעיל עליהן את השיטה שלו (כלומר, בחירות מאז תחילת המאה שעברה), הוא הגיע לתוצאה נכונה ב־25 מקרים. מה פספס? המודל שלו לא יכול היה לחזות את ניצחונו של בוש בשנת 2000. וגם לא את ניצחונו, על חוט השערה, של ג'ון קנדי ב־1960. יש דמיון בין שתי מערכות הבחירות הללו. בשתיהן, תוצאה מקומית שנויה במחלוקת, ויש האומרים מוטה בזדון, הכריעה את הכף. במקרה של בוש, טפסים לא מובנים במדינת פלורידה, ובמקרה של קנדי, זיופים בקנה מידה גדול במדינת אילינוי.
# # #
לא מעט אנשי מחקר וסטטיסטיקה כבר העלו שאלות על תקפותם של המודלים הללו, אבל הם מתרבים ממערכת אחת לבאה אחריה. אחד הכלכלנים, שרצה להפגין עד כמה קל לשטות בקהל באמצעות קורלציות מקריות - כלומר, בהצמדה של סדרת מספרים אחת לסדרה אחרת גם אם אין קשר ביניהן - הוכיח שמודל הנסמך על הטמפרטורה בחמש ערים בארה"ב היה חוזה נכון כל מערכת בחירות מאז 1980.
כמובן שאין מי שמניח שישנו קשר הדוק בין תוצאות הבחירות לבין הטמפרטורה דווקא בערים הללו (למי שמתעניין, מדובר בערים בוזמן במונטנה, ברלינגטון בוורמונט, פוקטלו באיידהו, ועוד כמה ערים לא ממש חשובות). ברור שהקשר הפוליטי־אקלימי הוא תוצר מקרי של השוואת נתונים. החוקר גארי סמית סבור שכך עובדים רבים מהמודלים. הוא הצביע על כך שליכטמן, לדוגמה, החל את המודל שלו עם 12 מפתחות, לא 13. ושעם הזמן שינה כמה מפתחות. כלומר, שינה את המודל כך שיתאים בדיעבד לתוצאות. וגם שחלק מהמפתחות של ליכטמן לגמרי סובייקטיביים. לדוגמה, מי יקבע כיצד להשיב על השאלה האם היה לממשל "הישג ממשי" במדיניות החוץ?
לסמית יש מילה טובה על המודל של השבועון "אקונומיסט". זה מודל מסוג אחר. לא כזה שמבוסס על נתונים קבועים, שעל פיהם הוא קובע הרבה חודשים מראש מי ינצח (בדרך כלל נתונים כלכליים וחברתיים), אלא כזה שמשתמש בנתונים המשתנים שמספקים הסקרים. ה"אקונומיסט", כמו עוד כמה מודלים שמוצגים בגרף המצורף, משתמש בסקרים, שעליהם הוא מציב עוד כמה קומות של משקולות. נתוני הצבעה במדינות השונות, נתונים כלכליים, הנחות ביחס לשיעור ההצבעה ועוד).
בסך הכל, בהיסטוריה האמריקאית נרשמו חמש מערכות בחירות שבהן הזוכה במרב הקולות הפסיד את הבית הלבן. הראשונה שבהן נערכה ב־1824, כאשר אנדרו ג'קסון קיבל יותר קולות מיריבו ג'ון קווינסי אדמס. אלא שלג'קסון הייתה אפשרות שספק אם תהיה לביידן: ארבע שנים אחרי כן הוא קיבל הזדמנות שנייה וניצח.
השיטה הזאת מעצבנת אמריקאים רבים. הם רוצים שהרוב יקבע. אבל כדי להביא לשינוי כזה, צריך לשנות את החוקה. ולכך נדרשת הסכמה רחבה שאיננה. בפעם האחרונה שנעשה ניסיון ממשי לשנות את השיטה, בסוף שנות ה־60, בית הנבחרים אישר, הסנאט לא אישר. מאז נשמעו עוד התבטאויות רבות, חלקן חריפות, בגנות שיטת האלקטורים. השבוע חזר השבועון "ניו יורקר" על ההצעה "להשליך אותה לפח האשפה". ספק אם טראמפ יאפשר זאת, ספק אם הרפובליקנים יאשרו זאת. בשנים האחרונות מועמדיהם נהנים מיתרון מובנה דווקא בשיטה הזאת. טראמפ - כך מניחים כל המודלים - יפסיד בלי ספק בספירת הקולות. השאלה היחידה שעל הפרק היא אם יפסיד בפער מספיק כדי שיתבטא גם בהפסד של אלקטורים.
# # #
שלוש מדינות מוצגות במודל של ה"אקונומיסט" כצמודות ביותר בבחירות המתקרבות: ג'ורג'יה, קרוליינה הצפונית ואריזונה. המודל של ה"אקונומיסט" קובע הסתברות של 59% לניצחון של ביידן באריזונה. המודל המוכר ביותר לחיזוי הבחירות, של העיתונאי נייט סילבר, עורכו של האתר חמש־מאות-שלושים-ושמונה, קובע הסתברות מעט גבוהה יותר שביידן ינצח באריזונה: 66%. אבל מסקנתו הסופית ביחס לבחירות דווקא מחמירה עם ביידן, ונותנת לו סיכוי נמוך יותר לנצח.
איך קובעים מי ינצח באריזונה? המודל של סילבר נסמך קודם כל על סקרים מעודכנים, שאותם הוא מחשב על פי מועדם, מספר המשתתפים בהם ומידת האמינות שאותה הוא מייחס לסוקר. אבל את הסקרים הוא מעבד בצמידות לנתונים כלכליים ולשאלה מי כרגע בשלטון. בסך הכל, 83% מהתחזית נוגעים לסקרים, 17% לנתונים האחרים. ככל שיום הבחירות מתקרב, כך עולה חשיבות הסקרים ונשחק כוחם של אלמנטים אחרים. ככל שמתקרב יום הבחירות, כך עולה רמת הביטחון של המודל בתוצאה שהוא חוזה. ובמילים אחרות: אם הנתונים כפי שהם היום יישארו בעינם גם בראשית נובמבר, ההסתברות לניצחון של ביידן תעלה הרבה מעבר לנתון שהיא עומדת עליו כיום (75%).
וכמובן, את המודלים ואת מה שמוצג בהם יש הכרח לסייג. סילבר קנה את פרסומו כאשר חזה היטב בבחירות 2008 את ניצחונו של ברק אובמה על ג'ון מקיין. בדיעבד, זה היה ניצחון די קל לחיזוי. הוא המשיך וחזה נכון את תוצאת בחירות 2012, כאשר אובמה ניצח את מיט רומני. אלה היו בחירות קצת יותר מורכבות. אחר כך, ב־2016, סילבר הצליח קצת פחות. המודל שלו נתן הסתברות גבוהה הרבה יותר לניצחון של הילרי קלינטון, והסתברות נמוכה יותר לניצחון של טראמפ. בעולם של שחור־לבן, רוב הקוראים החמיצו את הניואנס. כלומר, הם הבינו שקלינטון אמורה לנצח, ונדהמו לראות שכאשר הפסידה סילבר התעקש שהמודל היה בסדר (שהרי המודל נתן הסתברות מסוימת גם לניצחון של טראמפ).
הנה, גם זה עניין שצריך להזכיר ביחס למודלים. מרגע שעברו לחיזוי של הסתברות לניצחון - ולא של ניצחון - הם בעצם תמיד צודקים. אלא אם יקבעו הסתברות של 100% לניצחון של צד אחד, מה שספק אם יקרה אי־פעם. מעניין מה היו אומרים לקראת ניצחונו הסוחף של ריצ'רד ניקסון בשנת 1972, או לקראת הצונאמי שסחף את אמריקה של רייגן בשנת 1984. ניקסון זכה ב־96% מהאלקטורים, רייגן ב־97% מהאלקטורים. רק שלושה נשיאים זכו ביותר: פרנקלין רוזוולט בבחירות 1936, ג'יימס מונרו בבחירות 1820, וג'ורג' וושינגטון. פעמיים.
התרעות פיקוד העורף