סוף השבוע הארוך, שהתחיל בשישי של סגר ונמשך אל יום הכיפורים, הוא אפילו עבור אפיקורס שכמוני זמן להרהורים ולמחשבות מרובות. לפיכך ישבתי וחשבתי במה אוכל לשמח ולהעשיר אתכם, קוראיי הנאמנים, עד שנמצא הפתרון המיוחל. אני בטוח שכולכם תשמחו לקרוא עוד טור דעה על מה שנכון וצריך לעשות עם משבר הקורונה!
טוב, נו, לא באמת... כלומר הקורונה היא הנושא, אבל אני מבטיח לכם שהזווית היא אחרת לחלוטין. לשם כך אבקש מכם לבצע עמי ניסוי מחשבתי קטן: עצמו את העיניים ודמיינו שאין בעולם נתניהו, אין גם החומר האפל שלו - אותם אלו שאמונים על "רק לא ביבי" (הגם שאני בטוח שהם סבורים כי הוא־הוא החומר האפל). דמיינו שאין מחלוקות באשר לקבוצות בחברה הישראלית כמו המגזר החרדי או הערבי, ונסו להכניס את כולנו לבועה (או אם אתם מעדיפים את המונח העדכני יותר: קפסולה) שבה אנו מנוטרלים מכל שיקול זר.
התשובה, באופן מפתיע, די ברורה: הגם שאנחנו אוהבים את הורינו, חשים אסירי תודה על הסבל שהיה מנת חלקם עת גידלו אותנו באהבה, ומייחלים להעניק להם בזקנתם את אותה תמיכה שהעניקו לנו בילדותנו - הרי שהאינסטינקט שלנו מצווה לתעדף תמיד את הדור הבא. אותו יצר שגרם להורים להקריב הכל למעננו, מכתיב שנעשה כל שנוכל למען ילדינו.
כמעט כל אדם בגיל הזה הוא אבא של מישהו, סבא של מישהו, עולם ומלואו למשפחתו. רק שבגיל הזה הוא נמצא ממילא בערוב ימיו. לעתים, כפי שמתבטא באחוז לא מבוטל של קורבנות המחלה, מדובר בציבור שהוא לא רק תשוש גוף אלא גם תשוש נפש, או בשפה פחות מכובסת: כזה שמתקשה לזהות את הילדים והנכדים שלו.
על האחרונים אני רוצה לדבר - על הנכדים והנינים של בני ה־90. כרגע הם נמצאים במצב מבלבל מאוד, עם שוק תעסוקה שמצטמצם מיום ליום ועם מדינה שצוברת חובות אדירים, כאלה שיהיה עליה ועליהם להחזיר בשנים הקרובות, אולי אף בעשורים הקרובים.
התשובה היא עוד לא, אבל היא משתנה במהירות לכיוון המודל האסקימוסי, עם דילמה מוסרית אמיתית ואכזרית, שאולי עוד תאלץ אותנו, חלילה, לבחור בין בריאות הורינו לעתיד ילדינו.
התרעות פיקוד העורף