הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי לשמור על שפיות הוא פשוט להרפות

אחרי שבועות ארוכים של דיאלוג כזה, הגעתי סוף־סוף למסקנה נחרצת: שנינו צודקים! או טועים! ובכל מקרה, אין לי שום יכולת אמיתית לפסוק. במילים אחרות, כל עוד אתה לא ממוקם בשוליים הקשים של הסקאלה - היא לא מכחישת קורונה ואני לא מקבל כמובן מאליו כל הצהרה של נתניהו או משרד הבריאות - קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להבין מי צודק ומהי האמת. גם מכיוון שהמצב מורכב, ואי אפשר לתמצת אותו לפוסט בפייסבוק; גם בגלל שהמציאות משתנה כל הזמן, ומה שנראה נכון היום הופך למגוחך אחרי שבועיים; ובעיקר, כי אנחנו מתמודדים כאן עם סיטואציה חדשה ולא מוכרת. מה שמביא לחוסר ודאות.

אלא שראש השנה הסתיים. וכולנו שבנו לחיים החדשים והלגמרי לא אפויים שלנו. הילדים יוצאים מדעתם, פשוט יוצאים מדעתם למול הזום, וגם היכולת שלנו לעבוד נפגעה אנושות. ועדיין, אנחנו מנסים לייצר סוג של סדר יום מתוך הכאוס הזה, כדי להשיב את אותה תחושת שליטה. אלא שמה שעוד החזיק בסגר הראשון, הולך ומתפורר עכשיו מרגע לרגע. יש יותר רגעי חרדה, וסימני שאלה, ודברים שנראו פעם ברורים מאליהם עומדים פתאום למבחן. תחושה חדשה ומפחידה הולכת ומציפה אותי.

אולי, בדיוק כמו שאני מנסה לאמץ דעה נחרצת על המצב, אף על פי שאין לי שום יכולת אמיתית לגבש אותה, גם הניסיון שלי לתחזק שגרה ולשדר עסקים כרגיל הוא מגוחך? סליחה מראש על הקלישאה, אבל הייתכן שאני כמו אדם הנסחף בזרם בלב ים, ומנסה לחבוט ולחתור בכוח, ללא שום תכלית?

אם נמשיך במטאפורה החבוטה הזו, נדמה שהדבר היחיד שראוי לעשות בעת הזו הוא פשוט להרפות. להתמסר לזרם, ולראות לאן הוא לוקח אותנו. אני רחוק מלהיות פטאליסט. והתובנה הזו מנוגדת ממש לטבע שלי, שנוטה לחצוב בקירות כדי להגשים מטרות. אבל אחרי חצי שנת קורונה, עייפתי מלחתור. והבנתי שיש דבר אחד שהוא חשוב בהרבה מהפסאדה של שליטה על החיים שלך או הבנה מהותית של המצב: הבריאות הנפשית שלך ושל בני ביתך.

העונה השנייה של criminal (נטפליקס) ממשיכה את הפורמט המושלם לעת קורונה: כל פרק מוקדש לחקירה משטרתית אחת, ומתרחש רק בתוך חדר החקירות. מה שמאפשר לשחקנים אנגלים בולטים להפגין יכולות משחק מזהירות, על תקן נחקרים. דיוויד טננט בלט בעונה הראשונה, קית הרינגטון מככב בשנייה.

הטלוויזיה המסחרית שלנו נמלאה בחודשים האחרונים בתוכניות שבהן לוכדים נוכלים. אדוה דדון דולקת בעקבותיהם, חיים אתגר מזנב בהם ואפילו אתי אלון זכתה לסדרת דוקו־דרמה משלה. לא צריך להיות חוקר חברתי כדי להבין שבמדינה שבה כל ממזר מלך, התוכניות האלה מספקות לצופה אשליה מתוקה של צדק וניצחון הטוב.

במשך שנים ארוכות עסקתי, ככותב ועורך תרבות, בסיכומי שנה. הייתה לי אפילו חיבה פרוורטית לפרויקטים הארכניים האלה, ומאז שאני כבר לא עיתונאי במשרה מלאה יצא לי להתגעגע אליהם לא פעם. אבל לא הפעם. לבי לבי עם מי שנאלץ לסכם את שנת התרבות האחרונה, שניתן לתמצת פחות או יותר ל"נטפליקס".