משהו: העולם אף פעם לא שאף לחזור אחורה כמו בשנה החולפת.
גמר חתימה טובה
שתהיו לביבי ולא לגבאי,
שתהיו לגדי טאוב ולא לרוגל אלפר,
שתהיו לשרה ב"ק ולא לאופירה,
שתהיו לגמזו ולא ללס,
שתהיו לאבנר ולא ליאיר,
שתהיו לכנרת בראשי ולא לליאת בן־ארי,
שתהיו ליעקב אחימאיר ולא לדנה וייס.
בקבוקון נגד הווירוס
יצא ככה שישבתי באיזה יום לאחרונה, ואיתי כמה חוקרים צעירים ממני שעובדים במקום שיציל את העולם. הם חוקרים במכון הביולוגי בנס ציונה, מקום שבו יימצא החיסון לווירוס הקורונה. אני לא כותב "אולי" ולא כותב "ייתכן".
"אז מה נשמע עם החיסון?", שאלתי כמובן. שמעתי תשובה כזו: "מתקדמים, בראש השנה כבר חילקו לצוות החוקרים בקבוקונים ריקים של החיסון". חיכיתי קצת. השיחה גלשה לכיוונים אחרים, אבל כיוון שאני קשה הבנה, ומשתדל לשמור את עצמי כזה, כדי לדאוג שאבין דברים ברור, שאלתי אחר כך מה פירוש הבקבוקים הריקים האלה של החיסון?
זה מה שקורה. ידיעה ראשונית ואולי בלעדית: יש חיסון, מתחילים להזריק אותו למתנדבים לצורך ניסוי. הכינו כמות גדולה, מילאו ממנו בקבוקונים, שמהם מזריקים. חלק מן הבקבוקים, ללא החיסון, ריקים, חולקו כמעין מזכרת או שי לראש השנה לצוות החוקרים. עוד למדתי שאת הניסוי חייבים לעשות בדיוק כמו שתהיה הפעולה הזו במציאות, ביום שבו התרופה תוזרק לבני אדם.
בדיוק זה בדיוק. לא רק ההרכב של החיסון. הכל. גם הבקבוקונים עם התרופה חייבים להיות בדיוק אלה שבהם ישתמשו. אפילו התווית על הבקבוקון. בקבוקון ריק כזה, עם תווית, הוא מזכרת ושי שהייתי רוצה לקבל בעצמי לחגי השנה החדשה. אף על פי שאחד החוקרים התמרמר קלות: "למה נתנו את הבקבוק ממולא באוויר? היו לפחות ממלאים אותו בדבש". אוויר בשבילי זה טוב. זה אוויר של המכון הביולוגי בנס ציונה. הייתי מאושר לקבל לראש השנה אוויר שעמד ליד החיסון שיציל את העולם.
תערוכת השנה
בין התערוכות שראיתי בשנה החולפת הייתה אחת שעצרה אותי במקום. ראיתי אותה במוזיאון העיצוב בחולון בתחילת השנה. היא תערוכת השנה שלי. שמה: "אות הכיבוש". זו תערוכה של עיצוב אותיות עבריות. היוצר הוא קליגרף, בנצי בינדר, והוא שואל את עצמו: מה יקרה לאותיות העבריות אחרי מאות שנים של כיבוש ערבי.
הוא מצייר בציפורן את האות העברית של העתיד, אחרי ההשפעה הערבית הגדולה הזו עליה. שאלה דומה הוא שואל לגבי השפעת האות האתיופית על העברית והשפעת קוריאנית על העברית אם ישראל תהיה תחת כיבוש צפון קוריאני או אתיופי. קליגרפיה בציפורן שטוחה היא אומנות שנעשית נדירה, שגם אני שולט בה לא רע. בנצי בינדר הוא וירטואוז קליגרפיה מוכשר וצעיר, בן 36 בסך הכל.
אבל לא יפי האות הוא שעצר אותי במוזיאון העיצוב, אלא השאלה שבנצי העז להעלות: "מה יקרה אם יהיה כיבוש ערבי?". הוא מתאר עולם שבו ישראל נכבשה על ידי דאע"ש. הוא מעז להעלות את האפשרות שלא עולה על דל השפתיים: שישראל תהיה כבושה על ידי הערבים. שאלה מסוכנת כי היא מכילה את האמת: אנחנו נלחמים על נפשנו, כדי לא להיות נכבשים.
פעם באו אליי לחדרי ב"מעריב" סטודנטים ואמרו לי: המרצה שלנו לקולנוע אמר לנו לעשות סרט קצר על הכיבוש, והזהיר: בלי להתחמק, לא אקבל סרט על מלפפונים כבושים. הוא רצה סרט על כיבוש שקורה כאן, בישראל. חינוך הדור החדש של הקולנוענים היה חשוב לו. הם שאלו אותי מה לעשות. חשבתי, ולמחרת נתתי להם רעיון: סיפור על אישה ישראלית שהיא שפחת מין שחיה בדירה ברחוב אבן גבירול בישראל הכבושה על ידי הערבים.
בעל הדירה הנוכחי הוא ערבי והוא גם האדון שלה. כאשר היא מתחננת בפניו שיעזור לה להשליך מזון לבעלה שעובר למטה ברחוב בפלוגות עבודה של אסירים, האדון הערבי שלה אומר לה: "אתם אשמים במצבכם. אם לא הייתם כל כך טיפשים וכל כך תמימים לא הייתם כבושים". הוא מרשה לה לזרוק את המזון, לא בלי תמורה מצדה.
אני לא יודע אם הם העזו להגיש את התסריט הזה. למרות שהוא על כיבוש, ועל ישראל. אני חושב שהם לא העזו. הם בטח למדו לציית, להיות קולנוענים על פי התקן, וסיימו בהצטיינות. האומן בנצי בינדר בא פתאום והעלה בכל עוצמתה המצמררת את האפשרות שנהיה כבושים על ידי הערבים. שם, בפינה לא גדולה במוזיאון בחולון. אמרתי לכם: תערוכת השנה.
סוכות ואמירויות
"סוכה לנצח" בעברית זה סוכה לשבוע. אבל אפשר לבנות אותה גם בשנה הבאה. אצלנו, מה שמגיע עד לשנה הבאה מוגדר כקיים לנצח. "מרפסת סוכה" זה מושג אדריכלי שמוכר רק בארץ היהודים. "שוק ארבעת המינים" זה דבר שצריך להסביר לתייר מאיחוד האמירויות כשהתיירים האלה יגיעו, ולא יבינו מדוע כולם מביטים בזכוכית מגדלת על לימונים גדולים. אם תסבירו לתייר כזה מה פירוש סוכה לנצח, הוא יתפעל מן הרעיון אבל ישאל מדוע לא פיתחו אתרוג לנצח, הדס לנצח, ערבה לנצח ולולב לנצח?
אז זהו, רציתי להגיד שאם הוא יציע להשקיע ברעיון הזה כסף מהאמירויות, אל תקחו. אל תגרמו לשלום להתאדות בגלל דברים שישראלים עלולים לעשות בעסקים.
גמר טוב
יהיה בסדר, החיסון יגיע. כל אדם מודרני ורציונלי מצפה שימצאו חיסון. כולנו מאמינים בבורא המדע.
פינת השלולית
דברים שקורים בשלוליות בעידן שלנו. עידן שבו נסיכות טובות הופכות לחיילות, והנסיכות הערכיות ביותר אף דורשות לשרת שירות קרבי כמו בנים. הן מתנדבות ומגיעות ליחידות קרביות שבהן משרתים בנות ובנים יחד. עם זאת, בשלוליות האלה נמצאות גם נסיכות שאינן לוחמות. זהו עולם שלם, עשיר וחדש, ומשהו ממנו מתגלה בטרוניה של נסיכה. היא פונה לנסיכות שאינן לוחמות ואומרת: "למש"קיות שאצלנו בגדוד המעורב: אני מבינה שאתן רוצות חבר לוחם אז אתן מתעלקות על הבחורים בגדוד שלנו. אבל גם אנחנו רוצות חבר לוחם. לא מספיק שעברנו את כל הטירונות הקרבית וההכשרה הזאת, עכשיו אתן רוצות לקחת את היתרון היחיד שיש לנו? לא יקרה. נא לשמור מהם מרחק, חמודות". סיפור אמיתי.