יש לי שעות תקשורת מספיקות כמראיין, מרואיין וצופה כדי להבין כיצד מופיע ייאוש שמחובר לפאניקה. צחי הנגבי, שעור פיל וחצי חיוך אדיב של "אני שם קצוץ על כולכם" הם סמלו המסחרי, התפרץ לעבר ברוך קרא, ששאל אותו בניגוד להסכמות עם המגישה. “אתה לא תפתח את הפה”, זעק הנגבי, וזהו בדיוק ייאוש שנשמע כמו קריאת מצוקה. צחי הנגבי של ימים כתיקונם היה מבריש את תקלת קרא באותו טון מונוטוני, ועכשיו הוא איבד את זה.
והתהליך הזה עובר שם על כולם, למעט האלקינים והלוינים שמתפקדים כמו רובוטים שנעים בחלל בלא כל קשר לנעשה סביבם. כל השאר, נתניהו וסריסיו, עוברים תהליך דומה: תחילה הם מאבדים את הבושה ובהמשך את השליטה, בשל הפאניקה לקראת הסוף הבלתי נמנע (איבוד שלוש הכ”פים – כוח, כבוד וכסף). זה לא ייאוש של הרמת ידיים, אלא ייאוש של אחרינו המבול ושיישרף הים.
השאלה היא מי אחראי לטמטום הזה: מפכ”ל על תנאי בחסדי נתניהו או ניצב שממתין לנפילת המפכ”ל שיקרוס עקב אלימות יתר או חסר. נראה שהכיוון הכללי הוא כאוס. נתניהו משגשג בכאוס? אני מעריך שיש כיום אלפי אנשים שיהיו מוכנים ללכת לכלא על רצונם, זכותם וחובתם להפגין. ואז מה? הדרך בין המכלאות בתל אביב ובירושלים למעצר עשויה להיות קצרה כמו בינתם של הפוליטיקאים והשוטרים שמנהלים את העסק הזה.
כדי להימנע מתרחיש האימה הזה יש לקבוע בשטח כללים: הכלל הראשון אומר שקיפות. לקראת כל אירוע ובכל יום לפרסם את הוראות ההפעלה של המשטרה ואת הסיבות להפעלה, כולל פירוט תרחישים. ממילא הם מתודרכים מדי יום ומדי אירוע. כך למשל ניתן להבין מי נתן את ההוראה לסגור את מכלאת כיכר המדינה בתל אביב ולמה, ואם השוטרים המסכנים בשטח ידעו מראש מתי ומדוע הם יידרשו לבצע דהירה לתוך קהל (בשם הסוסים אני מבקש סליחה מהנדרסים). תשובה חלקית קיבלנו כשניידת משטרה כרזה מול מפגינים “רק ביבי”.
התרעות פיקוד העורף