ההחלטה לסגור את תיק המניות ולא לחקור את ראש הממשלה בתיק הצוללות. ההתקפה המופרעת על היועץ המשפטי לממשלה. מיצגי האימים של מירי רגב, מיקי זוהר ואוסנת מארק. פירוק המחאה המרכזית למאות מחאות צדדיות ופורחות.
בניגוד לתיאוריה הרווחת, היא נשברת מאירוע מרכזי אחד להמוני אירועים מקבילים, וזה לא מחליש אלא מגביר את עוצמתה. לא או־או, אלא גם וגם. כל זה, מעשי ידיו של נתניהו. הפוביה/אובססיה שבמסגרתה הסתער בחמת זעם על התופעה כדי להדביר אותה - פעלה כבומרנג. אנשים שבחיים לא יצאו להפגין, יצאו בהססנות להצטרף לשכניהם בפינת הרחוב. זו הייתה טבילת האש. אחריה הגיעה עוד אחת. ועוד אחת. את התוצאה אפשר היה לראות אתמול.
יחד עם התעצמות המחאה, מתגברים גם גילויי האלימות נגדה. אנחנו בעידן שבו הכל מצולם, הכל מתועד, הכל עולה לרשת בזמן אמיתי. כל ביצה סרוחה, כל יריקה, כל אבן, כל תרסיס גז מדמיע או גז פלפל. כל קבוצה של לה פמיליה שמתעמרת במפגינים (בחולון), כל מכונית המאיטה כדי שנהגה יוכל לירוק על המפגינים, כל גדפן המקלל את "הסמולנים הבוגדים" כשכל ורידי צווארו משתרגים בזעם.
למרבה הפלא, גם זה לא מרתיע את המפגינים. אולי אפילו להפך. הנוכחות הצנועה בכיכר קוגל בחולון הפכה אתמול להפגנה מרשימה. הם לא מוותרים על שום צומת ועל אף שעל. לא מרכינים ראש.
גם הפחד נעלם. אנשים, שהצניעו את נוכחותם בהפגנות, מצלמים את עצמם ומעלים לרשת. אנשים שהצטנעו בשולי ההמון מתערבבים בחדווה בטבורו.
אתמול קיבלתי תמונה מצומת כפר הנגיד ובה שניים: מימין, מרדכי רחמים, גיבור מבצע סבנה, המאבטח שחיסל את חוטפי מטוס אל־על על המסלול בציריך כשהוא מסתער עליהם עם אקדח 22 מ"מ. לידו עמד פרופ' איתן מור, מנהל מערך ההשתלות בשיבא. שניהם בוגרי סיירת מטכ"ל.
הם לא לבד. אין ספור בוגרים של מערכת הביטחון, של המערכת הכלכלית, של המערכות הפוליטיות, מוצאים עצמם מפגינים. תחושה של מחנק, של "אי אפשר עוד", משותפת לרבים. המחאה נגד בנימין נתניהו וכל מה שהוא מסמל - לא הולכת לשום מקום.
התרעות פיקוד העורף