יש חיסון! מגישי המהדורות עלצו, נשמו לרווחה וכינו את היום הזה "מועד היסטורי". ראש הממשלה הודיע בחגיגיות שאוטוטו העידן העכור מסתיים, וגל אופטימי שטף את אזרחי העולם החבוטים מהמגיפה ומהבחירות בארצות הברית. מצטער להרוס את החגיגה, אבל עם כל המוטציות והמזל הרע שהיה לאנושות בשנים האחרונות, אני די בטוח שעד שהחיסון ייצא ויהיה אפקטיבי, הקורונה תעבור שינויים הרסניים ומוזרים, והפתרון שתולים בו תקוות יתמוסס מול הגרסה החדשה, המשופרת והקטלנית של הקללה שהוטלה עלינו לפני כמה חודשים.
מדיווחים מדאיגים בכלי התקשורת עולה שחורפנים הם כרגע החיות הקטלניות ביותר לאדם. משום מה הווירוס התיישב עליהם והתפתח באופן שאנחנו לא מכירים. מעולם לא פגשתי חורפן, חוץ מבר מינן אחד חסר מזל שהכרתי משום שהפך לחלק מהבגד שסבתי המנוחה הביאה איתה מאירופה, בימים שבהם מודעות לסבל של בעלי החיים כמעט לא הייתה קיימת והמצוקה שלהם לא הייתה עניין שהתייחסו אליו ברצינות.
היו למנוח עיניים מזכוכית, מבהילות ונוקבות, עשויות ביד אומן, כך שלא הייתי לגמרי בטוח אם הוא בין החיים או בין המתים. במחשבה נוספת, ייתכן שכל המוטציה הוויראלית החדשה הזאת היא בכלל נקמה מתוחכמת של חורפנים, שהחליטו להפסיק לשתוק. אחרי שנים שבהן טבחנו בבני מינם בשביל פרוות מינק פולנית אופנתית, הם הבינו שהגיע הזמן להרים ראש וליישב את החשבון הישן.
לפי מה שהבנתי, נכון להיום יש כבר מספר ישראלים חסרי מזל שביקרו במדינות סקנדינביה וככל הנראה הביאו לכאן את המכה הטרייה, אחרי שנדבקו מאותה חיה נקמנית. בהצלחה לנו במישור הזה.
אבל עזבו את החורפנים הנקמנים. אלו עניינים זניחים לעומת מה שמטריף אותי בעקבות החדשה המסעירה על החיסון המתהווה שהוציאה חברת פייזר. יותר מהכל מציק לי הפספוס. ההחמצה. כבר חודשים ארוכים שאני יושב מול מדדי הבורסה העולים ויורדים ושוקל אם לקנות משהו, נמנע ברגע האחרון ואז מקלל את עצמי אחרי שהתברר שהאינטואיציה שלי פעלה נכון. ירוק ואדום. "דביל", אני נוזף בעצמי, "איך לא השקעת בספקי מזון ובחברות טכנולוגיה במרץ הקודם". על כל דולר וחצי שהייתי משקיע לפני כחצי שנה היו מונחים עכשיו בכיסי סכומים כפולים ומכופלים. כמה מבולבל ופראייר אפשר להיות? כעת התחושה הזאת מתעצמת.
הרי היה ברור לי שהמניות של אחד הקונצרנים הרפואיים שעוסקים במציאת מזור לנגיף יהיו בנסיקה. מדוע הנחתי למוח שלי לישון ולא השקעתי כסף במקום הנכון? חמור.
כלכלנים רואים כמעט בכל מהלך אפשרות לרווח שהוחמץ, ובכל הוצאה באשר היא בזבוז של השקעה שיכולה הייתה להניב ריבית דריבית. אבל הפעם הגזמתי. הרי הצמיחה המנייתית הייתה בהירה כשמש. ילד בכיתה א' יכול היה לראות שזה מה שיקרה. אני בטוח שאינני לבד בקו המחשבה הזה. כולנו בישראל מחכים כל החיים לעשות את המכה, וכשהיא מדלגת מעליך - אוי, כמה שזה כואב. כמו החיפושית החמישית שפרשה והמכר האהבל של מארק צוקרברג, שלא רצה להשקיע סנט אחד במיזם ששווה כיום מיליארדים.
הגרוע מכל הוא שאין לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי. אני חסר אומץ לחלוטין בכל הנוגע ללקיחת סיכונים. אבל אם לא אנסה, איך לעזאזל אצליח? הדגדוג הזה של לעשות כסף קל עורר אותי בעבר לרצות לתת איזה הימור אחד או שניים על משחקי ספורט. זה אסור, אני יודע, אבל אם הייתה אפשרות, כמובן הייתי מרוויח בענק. כמובן.
אני יודע בדיוק איך כל קרב אגרוף יסתיים עוד לפני שהוא מתחיל. אבל ראו זה פלא, גם כשהייתי בלאס וגאס המפתה והחוקית נמנעתי. פחדן. אז, ביד רועדת צעדתי אל דוכן הימורי הספורט עם 100 דולר ביד. התייצבתי מול הפקיד. זיעה קרה ניגרה ממצחי. היה ברור לי מה עתיד לקרות. ועדיין, ברגע האמת השתפנתי, הסתובבתי, ברחתי כל עוד רוחי בי ונמנעתי מהימור.
יש רבים כמוני, שתמיד יחמיצו הזדמנויות. זה באופי שלנו. מצד שני, בזמן שאני מתוודה על הכישלון המחפיר יושבים להם כמה מאות מתעשרים חדשים בעמק הסיליקון ואולי אפילו כאן, שידעו בדיוק מה לעשות והימרו נכון על הקלף המנצח. ברגע זה הם אומרים בקול רם "תחי הקורונה".