באחד הבקרים של השבוע שעבר, יצא לי להיחשף לרגע לשיעור ספרות של הבן שלי, תלמיד י"ב. עמדתי מחוץ לדלת הסגורה (נוהל קבוע בימי קורונה), אבל שמעתי היטב את המורה המנסה לעניין את הילדים ברומן קלאסי שגם אני נבחנתי עליו לבגרות (פשוט היה קשה לאתר ספרים חדשים ב־30 השנים האחרונות). ה"דיון" התנהל באופן הבא: המורה מדברת ללא הפסקה בטון מונוטוני, ומדי פעם פונה לאחד התלמידים (יש כ־40).
במרבית המקרים, התגובה היא דממה מוחלטת. המורה מנסה שוב, ואז נשמע בתגובה קול עמום של מת־חי. היא מנסה לדובב אותו לשיחה על הדמות המרכזית של הספר, אבל התלמיד פוטר אותה בכמה מילים לקוניות. נשמע מיוסר יותר מכל גיבור של רומן רוסי. בשלב מסוים אני שומע שהיא פונה גם לתלמיד הפרטי שלי, ואינסטינקטיבית נמלא בחרדה. לתדהמתי הוא עונה לה מיד. בשלב הזה, מוצף בגאווה אינסופית, איני יכול עוד, ואני מקיש על דלתו ופותח אותה. הילד יושב מול המחשב, אוזניות ענק על ראשו, והוא עסוק בחיבור יצירה מוזיקלית שאינה קשורה בשום צורה לשיעור. למראה מבטי ההמום הוא מסיר אותן לרגע, ומפטיר “יש לי חלוקת קשב טובה. סגור ת'דלת!".
אני ממהר לצאת ולפתוח את הדלת ממול. זאת של אחיו הצעיר, תלמיד כיתה ח'. הילד שוכב על המיטה, מבטו בתקרה, כשברקע נשמע מורה המדבר על משהו עם צליל תנ"כי. אזור בית דוד, אם קלטתי נכון. אבל הבן שלי נמצא 3,000 שנה מאוחר יותר, והוא אבוד. ילד שערב הקורונה סיים את השנה עם ממוצע 95, ומאז פרוץ הזום לא מסוגל לשרוד שני שיעורים ברציפות. ויש לו שמונה שיעורים בכל יום. שמונה. כולל של"ח וחינוך גופני.
אני לא מתיימר לחרוץ בשאלה אם התלמידים צריכים לחזור כבר עכשיו לבתי הספר. ואני גם לא מומחה במערכות חינוך או בטכנולוגיות למידה. אבל אני יודע לזהות היטב כסת"ח כשאני נתקל בו. וכל הקונספט הזה שמכונה למידה מרחוק, נראה לי כמו כסת"ח אחד גדול. גם מצד משרד החינוך, שאף על פי שהיו לו כמה חודשים טובים כדי לתכנן את השנה הקרובה פשוט תרגם את המערכת הרגילה למערכת זום, כאילו שאין הבדל של יום ולילה ביניהן. העיקר שיהיה רשום שהתלמידים “קיבלו" את החומר שהיה אמור לזרום אליהם בתוכנית המקורית. וכסת"ח גם מצד חלק גדול מההורים, שחרדים - ובצדק - מכך שילדיהם ייפגעו קשות מהמצב מבחינה לימודית, יפסידו חומר וכו'. ולכן מרגיע אותם לראות מערכת שעות גדושה וצפופה שמזכירה את הדבר האמיתי.
אלא שבפועל, זה חתיכת ישראבלוף. אי אפשר לנהל דיון אמיתי עם 40 תלמידים בזום. כמו שאי אפשר ללמוד שמונה שעות רצופות בזום בצורה אפקטיבית. והבעיה האמיתית היא שלא רק ששיטת הלימוד הזאת לא יעילה, היא גם מחריפה את המצוקה הנפשית שהתלמידים נמצאים בה ממילא בתקופה הזאת. כי היא גורמת להם לתחושה מתמדת של חוסר הצלחה ושל חוסר יכולת לעמוד במטלות שממשיכות ליפול עליהם, כאילו לא נפל דבר בעולם.
זה מביא אותי, כהורה, להיקרע על בסיס יומי בין הדאגה לנפשו של הילד ובין הרצון לשמר את הישגיו הלימודיים. אני בוחר, כמעט תמיד, באופציה א'. כולל המלצה לילד לוותר על שיעור או לקום מאוחר יותר, רק כדי שיוכל לנשום קצת ולהירגע מהלחץ. ובאמת, להגיד לילד שלך, עזוב, אל תיכנס עכשיו לערבית/מדעים/רק תבחרו, זה משהו כמעט מנוגד לדנ"א שלי. ואני עדיין עושה אותו, בלב כבד. כי העיקר השפיות.
אפשר היה לחשוב אחרת, בפרק הזה של הלמידה מהבית. ללמד בקבוצות קטנות יותר, מה שאומר אולי פחות שיעורים בכל מקצוע אבל יותר אפקטיביות בכל שיעור; או להחליף חלק מהשיעורים הפרונטליים בפרויקטים אישיים. אלא שקשה לצפות ממערכת החינוך בארץ ליצירתיות. בטח בפרק המוגדר כזמני. הבעיה היא שכולנו כבר מבינים שהזמני הזה ילווה אותנו עוד הרבה זמן. u
על הסכין
אפשר להתווכח בשאלה אם דונלד טראמפ היה טוב או רע לישראל. אבל כשמנהיג העולם החופשי לא רק שלא מתבייש בתכונות שליליות אלא אפילו מתהדר בהן (שקרים, דורסנות, נרקיסיזם קיצוני), הוא מחסל את אחד הדברים החיוניים ביותר לשמירת המוסר בעולם: הבושה. וכשאין יותר בושה, הכל מותר. ולו רק על זה, טוב שהלך.
עוד נזק גדול שעידן טראמפ גרם לו הוא החלוקה הגסה והמוטעית בינו ובין תרבות הפוליטיקלי קורקט, הארורה כשלעצמה. חלוקה שאומרת: או שאתה אדם גס רוח אבל ישיר ואמיתי כמו טראמפ, או שאתה מנומס מבחוץ אבל נכלולי מבפנים. כאילו שאין אמצע, שבתוכו שוכנים מרבית בני האדם.
באותה נשימה: באיחור שהוא הרבה מעבר לאופנתי אני צופה עכשיו בגרסה הבריטית והמקורית של "shameless" (נטפליקס) ומתמוגג מכל רגע, בעיקר בגלל הישירות, ההומור וההיעדר המוחלט של הפוליטיקלי קורקט. אבל במקביל לבוטות, שגובלת לפעמים בוולגריות, מעל הסדרה מרחפת הרבה אנושיות ואהבת אדם. כמו שאמרתי, יש אמצע.