במציאות ההבנה שלי מועטה מאוד. אני מגשש באפלה, לומד מטעויות ובעיקר חרד לפשל. אני מבוהל מהאפשרות שהיא לא מתפתחת מהר מספיק, שאיני מבלה לצדה די זמן, שהיא תיפול ותחבל ובכללי שלא תהיה מבסוטה. זו גולת הכותרת של הכל - ילדה עם חיוך היא כנראה יצור מאושר. אבל מהו האושר?
מאותו רגע טירוף של קניית פסנתר עבורה השתלט עליי. אם לא אספק לה אחד, איך תממש את מלוא הפוטנציאל? שוב האשם הארור מחלחל. ביתנו חמים ונעים אך קטן מדי עבור כלי נגינה מסיבי. אבל זה לא משנה לי. בדמיוני שוברים קירות, מרימים מחיצות והכל כדי שיהיה לה על מה לנגן.
הרהורים על יחידת הסגולה שתצמח מבית אתגר ליוו אותי במשך ימים, גם כשהוצאתי את הילדה מהגן. ברוב כבוד המשכנו לגינה השכונתית. כך מתנהל הטקס היומי הקבוע שלה. לא תמיד אני מספיק לקחת בו חלק בשל עבודה ושלל עומסים. אבל באותו היום המדובר זכיתי. כך דחפתי את העגלה, חולם ומפנטז, ומיכאלה בממלכה שלה נראתה מבסוטה.
הגענו לגינה הציבורית. מבוגרים וילדים משחקים בימי קורונה. שומרים מרחק ועדיין מנסים לשמור על שפיות, בהתאם להנחיות, בבלגן שהפך לשגרה. פתאום הילדה התחילה להתפתל ולצעוק. השיחה איתה עדיין לא זורמת ודורשת לוליינות מחשבתית, תוך ניסיון לענות על רצונותיה ולמנוע תסכולים. מיכאלה הצביעה על העגלה ומלמלה: "ריאו". שוב ושוב. מה זה "ריאו"? השם ירחם.
המילה המוזרה הפכה לצעקה רמה. "ריאו". מה היא רוצה? התחלתי לשלוף את כל החבוי בעגלה: מים, במבה ישנה, פתיבר שהכנתי מבעוד מועד לרגעי משבר, חיתולים, בגדים להחלפה, מגבונים לחים, הארנק שלי ומפתחות. דבר מאלה אינו "ריאו". התסכול שלה הפך לזעם. מיכאלה רקעה ברגליה והתחילה לבכות.
הבכי הסלים להתייפחות. אני מנסה לשאול, לברר, להתחנן, מרים כל פריט שבנמצא עם מחווה נואשת ופרצוף דבילי - ואין פתרון. היא מתפוצצת. האירוע הפרטי גדל לציבורי. אמהות אחרות מגניבות מבט לאב הכושל. שיימינג שקט אבל חודר של עיניים נוזפות, ללא קול. אני מרגיש כמו האבא הכי גרוע בעולם.
אחרי שנרגעה, ניסיתי לפייס אותה בגלידה. עם הלק הראשון הזעם שהיה נמחה, ושוב מיכאלה עלצה כהרגלה. בדרך הביתה לא ידעתי אם לבכות או לדפוק את הראש בקיר. איך התביישתי. כמה צער גרמתי לה והגרוע מכל, לא הצלחתי להבין מדוע.
בורא עולם, גרמי שמיים, מלאכי עליון, מישהו יודע מהו "ריאו"? כעבור כמה שעות אשתי חזרה הביתה. נסער ומרוט ביקשתי שתסביר לי את פשר הביטוי הנפיץ שהרס לנו את היום ובאותה אבחה גם את הביטחון העצמי שלי. "ריאו? זה הסיפור? כשהיא מגיעה לגן, מדי פעם היא מקבלת עוגיית אוריאו. היא קוראת לה ריאו". וכך למדתי שיעור חשוב בחיים: איך ממתק פשוט יכול למוטט אדם.
התרעות פיקוד העורף