ארבעה עשורים אחרי הרצח, מורשתו של ג'ון לנון הולכת ומתעמעמת

בחדר העבודה שלי שוכנות ארבע בובות בבושקה בדמות חברי הביטלס שקניתי לפני כמה שנים טובות בשוק של סנט פטרסבורג. כדרכן של בבושקות, יש היררכיה. מהקטנה לגדולה. הקטנה היא, כצפוי וללא מחלוקת אמיתית, רינגו. לצדה, גבוה במקצת, ג'ורג'. אחריו פול עם השפם של סרג'נט פפר. ומעל כולם מתנוסס ג'ון, גבוה כמעט פי שניים מחברו לקרדיט הנצחי: לנון ומקרטני. אני זוכר היטב שחיפשתי בשוק בבושקות ביטלס אחרות, כדי להבין אם מדובר במגמה. מתוך עשר בבושקות לפחות, בכולן לנון השקיף מלמעלה.

אפשר כמובן לפטור את זה כטעמו האישי של בונה הבובות הרוסי. אבל לי ברור שזה ייצג מגמה כוללת. בעולם הישן, לנון היה החיפושית הדומיננטית ביותר. אם שמים את ג'ורג' ורינגו בצד, הרי שבהשוואה למקרטני הוא היה יותר כריזמטי, חצוף, זועם, דעתן. במילים אחרות - הרוק סטאר של הביטלס. וככזה, הוא קטף בצדק את הבבושקה הכי גדולה בלבותיהם של אין ספור אנשים ברחבי העולם. בייחוד צעירים.

אז מה קרה כאן, בעצם? מה גרם לחיפושית הדומיננטית ביותר לאבד קרדיט בצורה מובהקת כל כך? התשובה המתבקשת היא שלנון לא איתנו כבר 40 שנה. ולכן, באופן טבעי, הוא הולך ונשכח, בניגוד לחברים האחרים שיכלו לשמר נוכחות. אבל ההסבר הזה תופס אולי לגבי מקרטני. הוא לא מנמק מדוע ג'ורג' הריסון, שעם כל הכבוד לקריירת הסולו שלו, לא היו רשומות על שמו יצירות משמעותיות של ממש מאז סוף שנות ה־70, זוכה היום לכזו עדנה.

ההסבר עשוי להיות שמרבית השירים הגדולים של לנון במסגרת הביטלס - מופלאים ככל שיהיו (ובאופן אישי, החביבים עליי ביותר) - היו מחוספסים/ שונים/ אדג'יים מכדי להפוך ללהיטים על־זמניים, שמדברים למסות גדולות של אנשים. ע"ע "strawberry fields forever", בעיניי אחד השירים הגדולים שנכתבו אי פעם, אבל כזה שלא יכול להשתלב בקלות בכל פלייליסט כמו - נאמר - "here comes the sun".

ויש עוד תובנה אחת, שאני מנסה לדחות ולהדחיק ככל האפשר. אבל הנה היא. במובן מסוים, האתוס של לנון היה גדול יותר מהמוזיקה שלו. לבטח בעשור שאחרי הביטלס. אומנם קריירת הסולו שלו הולידה כמה שירים מופלאים, אבל התאפיינה בחוסר אחידות, ובלא מעט חומרים שרמתם... איך לומר? לא כיבדה את להקת האם. למעשה, פרט לאלבום הסולו הראשון והמצוין - "john lennon/ plastic ono band" - לא היה לו אף אלבום מרשים באמת. אפשר לייחס את זה ליצר ההרס העצמי של לנון, שנטרל אותו קרוב למחצית מאותו עשור. ואין כמובן לדעת מה היה קורה אם לא היה נרצח, לאור העובדה שדווקא לפני מותו מצא - לכאורה - שלווה ופיוס. אבל נדמה שמבין ארבעת חברי הביטלס, לנון היה זה שנפגע באופן העמוק ביותר - מוזיקלית - מהפירוק.

ובנוגע לאלמנטים הלא־מוזיקליים שבנו את האתוס של לנון - המעורבות הפוליטית, הקריאה ל"שלום עולמי", המסרים החברתיים ששולבו בשירים - דומה שגם הם לא עמדו יפה במבחן הזמן. טקסט כמו "imagine", שכנער היה בשבילי הדבר הכי קרוב לכתבי הקודש, מרגיש לי היום כמעט בנאלי. ואפילו צבוע. אלביס קוסטלו כבר סיכם יפה את הסוגיה באחד משיריו: “תראו את המיליונר ששר ‘דמיינו שאין רכוש'".