נתניהו לא הולך לבחירות לפני שסגר קואליציה. זו הפעם הראשונה בעידן החדש שזה עלול לקרות לו. גנץ, בקצב הסקרים הנוכחי, בכלל לא ילך לבחירות. אם ראש הממשלה החליפי היה יודע כמה משריו מנהלים מאחורי גבו מו"מ על מקלט מדיני בבתים פוליטיים חליפיים, הוא היה מבין שהמחסנית שלו לא פחות ריקה מעמודת המנדטים. ובכל זאת, המיסקלקולציה בעיצומה. שני הצדדים נשבעים שאין ביניהם מגעים כלשהם, הפערים נראים בלתי ניתנים לגישור והבחירות מציאותיות מאי־פעם.
הנחת העבודה שלי היא שנתניהו וגנץ יודעים לדבר בלי להותיר חותם דיגיטלי, יומינטי או סיגינטי כלשהו. השאלה מי מביניהם יתקפל מיותרת: לגנץ אין לאן להתקפל. אם יתקפל, יישאר בלי מפלגה. הוא כבר התקפל במשרד. היחיד שיכול למצמץ ולחלץ אותנו מקוראלס הבחירות זה נתניהו. הרוטציה כבר לא מפחידה אותו, בהנחה שיוכל להאריך לעצמו את הקדנציה לשנתיים. מי שעולה לו על העצבים זה אבי ניסנקורן, מה שמוכיח ששר המשפטים עושה את עבודתו. גנץ לא יכול להדיח את ניסנקורן. הוא יודע את זה. הפתרון היחיד הוא להגיע לסיכום על תוכנית העבודה של משרד המשפטים. לסגור את עניין המינויים. לייצר מציאות שבה שני הצדדים יוכלו לחיות זה עם זה.
נכון, המציאות הזו נוצרה בהסכם הקואליציוני האחרון, הסכם שהפר נתניהו כמעט מהרגע הראשון הפרה מהותית, כשהתברר (למי שלא מכירים את הקליינט) שהוא לא מתכוון לקיים את הרוטציה. אלא שמאז השתנו התנאים. המפץ בימין הופך את הרוטציה לאפשרות הפחות גרועה מבחינת נתניהו. מצד שני, קיימת עוד אפשרות: שראש הממשלה יודע משהו שאנחנו לא. שאיפשהו במעלה השרוול שלו מתחבא קלף מנצח, אס לא צפוי, מהסוג שנתניהו כבר שלף לא מעט פעמים בעבר. קלף שמגבה את הביטחון העצמי שלו שבחירות ייטיבו את מצבו, ולא ירעו אותו.
לאיזנקוט יש שני עקרונות: לא ראשון, לא לבד. אין לו בעיה להיות שלישי. יש לו בעיה להיות קול בודד ברשימת ימין מובהקת. נדמה לי שאופייה הימני מדי של רשימת סער, נכון לרגע זה, מרתיע מעט את איזנקוט. סער יצטרך לגלות כישורי אקרובטיקה נדירים כדי לשמור על מגרש החניה שלו, שהחליף את המגרש שניהל נפתלי בנט עד לפני רבע שעה. המנדטים עברו מסלופארק לפנגו, אבל עוד לא משכו את ידית בלם היד ולא דוממו מנוע.
סער נמצא הרחק מימינו של איזנקוט, ונכון לרגע זה אין ברשימת סער את האיזון הנדרש כדי להמשיך להחזיק את המקל בשני קצותיו. יש לי תחושה שסער יהיה מוכן להקריב כליה כדי להביא, למשל, את רון חולדאי. להכריז עליו כשר הפנים (או החינוך) מטעם המפלגה, המינוי הראשון בכל מו"מ קואליציוני, התחייבות קשיחה שאינה ניתנת לביטול. מהלך כזה יחזק מאוד את הארומה המרכזית של הרשימה ויעלה גם את הסיכוי להצטרפותו של איזנקוט.
בינתיים, רק דבר אחד בטוח מעל כל ספק: ישראל היא מדינה שירדה מהפסים. כפי שנכתב כאן אין־ספור פעמים, האנרגיה של אנטי־ביבי ופרו־ביבי היא כרגע הכוח החזק ביותר בטבע על פני כדור הארץ. עוצמתי כל כך, עד כי הוא מתיך את כל הכוחות המנוגדים לו. אין יותר ימין ושמאל, אין אידיאולוגיה, אין אג'נדה, אין כלום. יש רק את מחצית העם שמשוכנעת שנתניהו הוא משיח בן דוד, והמחצית השנייה שיודעת בוודאות שמדובר בפגע רע, שמסכן את עצם קיומנו.
רק הקונסטלציה הזו יכולה להעמיד את גדעון סער, פוליטיקאי מוכשר ואידיאולוג ימני אמיתי, בעמדה של האנטי־ביבי האולטימטיבי. המוני ישראלים נודדים במספרים עצומים מתחנה לתחנה בקצב אסטרונומי ובנואשות קיומית, מונעים רק מקריטריון אחד ויחיד: מי זה שיכול לנצח את ביבי. כרגע, זה גדעון סער. בניגוד לכל קודמיו, הוא מתכוון לעשות את זה מימין. ואת זה, עוד לא ניסינו.
התרעות פיקוד העורף