הסחר עם מרוקו לא פסק בשנים האחרונות למרות צינון היחסים וסגירת משרדי האינטרסים בין המדינות לפני כמעט שני עשורים, בעקבות האינתיפאדה השנייה - חמש שנים בלבד לאחר שנפתחו באווירת הסכמי אוסלו. היחסים בין המדינות נמשכו מתחת לפני השטח גם בתחומים שהשתיקה יפה להם.
בשנים האחרונות מרוקו עודדה בגלוי תיירים ישראלים להגיע לתחומה, ביקרו בה בביטחון מלא בין 30 אלף ל־40 אלף ישראלים מדי שנה. במקביל, בהוראת המלך מוחמד השישי, שוקמו מלאחות - השכונות היהודיות - ואף רחובות שופצו והוחזרו להם השמות היהודיים המקוריים. בתי קברות יהודיים שופצו בתקציב ממשלתי (למשל במרקש ובפז) או בתי כנסת בפז, כולל ביתו של הרמב"ם - ברוב פאר ובהוראת השלטון, כפי שראיתי במו עיניי.
יצוא הסחורות הישראלי הרשמי למרוקו היה השנה, עד לחודש אוקטובר, 9.3 מיליון דולר והיבוא 8.9 מיליון דולר. בפועל היקף המסחר בסחורות ושירותים גדול יותר, אולי מאות מיליוני דולר, מפני שחלק מהעסקאות (בעיקר בתחום הביטחוני) אינו נמצא בפרסומי הסחר הרשמיים. עיתון צרפתי טען כי ישראל ייצאה למרוקו השנה כלי טיס, מל"ט מסוג הרון וכן שירותים אחרים למערכת הביטחון המקומית. לכך נוסיף את הסחר בשירותים, כגון שווי הוצאות התיירים הישראלים, שטרם פרצה מגיפת הקורונה היה אפשר לראות אותם בגלוי בכל פינה במדינה.
העזרה שישראל נותנת למרוקו תהיה עכשיו גלויה יותר. המטרה של המרוקאים היא למנוע מאלג'יריה גישה לאוקיינוס האטלנטי, תחת מסווה של תמיכה בעצמאותה של סהרה המערבית, שהייתה בשלטון ספרדי משנת 1884 ועד 1976. מאז ננטשה המושבה על ידי ספרד לפני 44 שנים, מרוקו חפצה באזור העשיר בפוספטים, וטוענת לבעלות עליו. במקביל, חזית שחרור סהרה המערבית, הפוליסריו, שמושבה באלג'יריה והיא נתמכת כלכלית, צבאית ופוליטית על ידה, חידשה בחודשים האחרונים את הלוחמה מול מרוקו. מכאן שהאינטרס המרוקאי לעזרה בתחום הביטחוני מישראל ומארה"ב הוא מאוד ברור וחזק.
מרוקו היא ארץ חקלאית פורה, בעיקר בעמק שבין הרי האטלס הגבוה להרי אנטי אטלס, ונוסף לכך היא מקיימת חקלאות ימית לחופי הים התיכון ולאורך האוקיינוס האטלנטי. כלל היצוא החקלאי של מרוקו - ירקות ופירות בהיקף של 2.7 מיליארד דולר ודגים בהיקף של 1.2 מיליארד דולר - מהווה 13.3% מהיצוא המרוקאי. עוד מייצאת מרוקו ביגוד וחפצים נלווים בהיקף של 2.4 מיליארד דולר, המהווים 8.3% מהיצוא. בראש רשימת היצוא המרוקאי נמצאים מכונות וציוד בהיקף של 5.3 מיליארד דולר בשנה ורכב בהיקף של 3.8 מיליארד דולר בשנה.
מרוקו זקוקה להשקעות זרות - עוד לפני נגיף הקורונה ההשקעות הזרות הישירות ירדו בשנת 2019 ב־55% ביחס לשנת 2018 ל־1.6 מיליארד דולר בלבד. שיעור האבטלה במדינה עלה השנה לכ־12.5% בחודשים האחרונים לעומת כ־9% אשתקד.
ברוחב לב
ישראל צריכה לפתוח את שווקיה, בחוכמה, למדינות שזה עתה כוננה עמן יחסים. בכך ישראל יכולה להשיג כמה וכמה הישגים בעת ובעונה אחת, לחזק לא רק את הקשרים המשקיים עם הידידות החדשות, אלא גם עם העמים עצמם, שחייבים לראות ברכה כלכלית ופעילות עסקית נלווית לתהליך הזה, שלחלקם הוא מעט קשה לעיכול, מעבר לטקסים בטלוויזיה.
מטרה נוספת היא להביא בעקיפין לירידה בשיעור העוני בישראל. הכיצד? כינון היחסים בין ישראל למדינות מוסלמיות כמו מרוקו, סודן, איחוד האמירויות ובחריין יכול להביא עכשיו, בהזדמנות, להפחתת שיעור העוני בישראל על ידי כך שנאפשר יבוא סחורות ממדינות אלה ללא מכס או עם מכס מינימלי, ובכך המחירים בארץ יהיו זולים יותר, למשל בתחומים כמו ירקות ופירות או ביגוד והנעלה.
צריך להבהיר בשיחות הסחר עם מדינות אלה כי בעוד שבשנים הראשונות ישראל תפתח את שווקיה לכל רוחבם, היא תבקש ממדינות הסחר החדשות כי גם הן, על פי הסכמי סחר, יפתחו את שווקיהן בהדרגה לסחורות ישראליות. ישראל העשירה צריכה לבוא למשא ומתן הזה ברוחב לב.
הכלכלן הראשי באוצר לשעבר יואל נוה מצא בשנת 2016 כי משקל היבוא ביחס לתוצר בישראל מהווה 20% מהתוצר, לעומת ממוצע של 27% במדינות ה־OECD. עוד מצא נוה כי ככל ששיעור היבוא מהתוצר גבוה יותר שיעור העוני נמוך יותר, חד וחלק.
ביבוא מוצרים לצריכה ביתית לישראל היחס האמור עומד על 10% מהתוצר לעומת 19% במדינות ה־OECD. היבוא המוגבר יכול לעשות נפלאות. הוא עשוי להגביר את החשיפה של הסחורות בישראל ליבוא מתחרה, ובכך להוזיל את המחירים. על פי ה־OECD, בכל מדינה - ככל שהיבוא גדל העוני יורד. חתימת הסכמי סחר עם מרוקו ומדינות אחרות היא הזדמנות לדחות את הלחצים המתגברים של התעשיינים בארץ לתת להם העדפה, מה שרק יחמיר את מצבם של העניים - הנפגעים העיקריים בשנת 2020 מנגיף הקורונה - שיצטרכו לקנות מצרכים במחירים גבוהים יותר.
משקל הסחר הבינלאומי של ישראל הוא נמוך, שיעור המכס על יבוא תוצרת חקלאית גבוה והיקף היבוא החקלאי נמוך בהשוואה בינלאומית, כך קובע בנק ישראל בסקירה של 2018. הבנק המרכזי אומר את מה שידוע לכל כלכלן: סחר בינלאומי מאפשר למשק להתמחות בייצור מוצרים ושירותים שבהם יש לו יתרון יחסי ושהוא יעיל יותר בהפקתם. סחר כזה מגביר את פריון העבודה, אחד מנקודות החולשה של המשק הישראלי - על פי דוחות ישראליים ובינלאומיים - ומשפר את רווחת הצרכנים. זאת בעוד שמכסים גבוהים דווקא יגדילו את הכדאיות לייצר בישראל לשוק המקומי במקום ליצוא, ייפגעו ביצוא ולא יביאו לשיפור בחשבון השוטף של ישראל.
על גדות הנילוס
מדינות שהנהיגו מדיניות של מכסים וצמצום היבוא לאורך שנים הביאו לצמיחה נמוכה ופריון נמוך. בנק ישראל אומר, כפי שהאוצר אמר, כי מחקר שנערך ב־154 מדינות לאורך 50 שנה מצא שדווקא העלאת המכסים גוררת לעלייה באי־השוויון ובאבטלה, שלא לדבר על ירידה בפריון. עוד מצא הבנק המרכזי כי היבוא לישראל נמוך ב־32% מהפוטנציאל, זאת לאחר שקלול פרמטרים רבים המשפעים על המסחר.
זה המקום לקוות כי הסכם השלום עם סודן יוביל להסכמי סחר ויגביר את היבוא החקלאי ממדינה ענייה זו. בניגוד למרוקו, הייצור והיצוא בסודן אינם סדורים. יש לקוות כי ישראלים יקימו למשל חוות חקלאיות עם נטייה ליצוא. יש בסודן שפע מי הנילוס, אדמה פורייה לאורך הנהר ועבודה זולה, עם טכנולוגיה שאומצה רק בחלקה כדי לא לפגוע בתעסוקה. אפשר לראות בפורט אוף סודן, הנמל המרכזי של המדינה, מקור ליצוא תוצרת חקלאית טרייה לישראל.
כרגע מייצאת סודן כותנה, כבשים, עזים ופירות. נקווה כי הסחר יהיה טוב יותר מאשר הסחר החלש מול מצרים וירדן, שלמרבה הצער לא השכילו לעשות בו שימוש, ובכך להעלות את רמת החיים של תושביהן. בפועל אנחנו מייבאים ממצרים רק 10% מסך היבוא החזוי לפי המודלים ומירדן רק 3%, וזה ממש אבסורד.
שימו לב, המכס על תוצרת חקלאית בישראל על פי ארגון הסחר העולמי עומד על כ־78% בממוצע, לעומת 12% בגוש היורו, 5% בארה"ב, 18% ביפן ו־16% בסין ובקנדה. המכס על תוצרת חקלאית בשיעור העולה על 15% הוא בישראל הגבוה ביותר בעולם: 81% מהמקרים, לעומת 24% בגוש היורו, 9% בקנדה ואפילו יותר מ־76% הנהוגים בקוריאה הדרומית, הנמצאת במקום השני.
עכשיו אתם מבינים למה מחירי הגבינות הקשות גבוהים מאוד בישראל? אומנם עשו פה רפורמה, אך אין בה מספיק: צריך להפחית מכסים על גבינות באופן קבוע, לאורך שנים, וכן לעודד עוד שחקנים להיכנס לשוק היבוא. לעודד יבוא מכל המדינות, כולל מהחברות החדשות בעולם המוסלמי, לבטל את שיטת המכסות המגוחכת שהממשלה מנהיגה ביבוא גבינות (למשל), שמביאה רק לעלייה בהכנסתו של היבואן שקיבל את הזכות למכסות, ולא מעבירה את מרב ההנחה הגלומה בביטול המכסים לכיסו של הצרכן הסופי. אם צריך לפצות, וצריך לפצות את החקלאים, יותר נכון - חייבים לפצותם על השינוי במדיניות, תואיל המדינה ותפצה!
נחזור למצרים: כל כך קרובה, אבל רחוקה משלום אמיתי. היצוא הישראלי למצרים השנה (עד אוקטובר) היה 75 מיליון דולר והיבוא 67 מיליון דולר. אז אומנם אני קונה במיה מתוצרת מצרים, אבל אין זה מספיק, כי התנהגותה של מצרים מסבירה את עונייה. הוא הדין בקשר לירדן: אם אתם מתפלאים למה ירדן ממשיכה להיות ענייה, שימו לב כי זה משום שהיא עוצרת את הסחר עם ישראל. היצוא הישראלי השנה לירדן היה 32 מיליון דולר והיבוא 172 מיליון דולר בלבד.
האמירויות כתחליף לטורקיה
מהנתונים של הבנק העולמי עולה שהליך היבוא לישראל ממושך ויקר. בישראל 600 תקנים, במקרים רבים ייחודיים לה. תחת שרביטו של שר האוצר הקודם משה כחלון ניסו לפשט את ההליך ולאפשר יבוא עם תקנים אירופיים ותקנים בינלאומיים אחרים, מתן אפשרות למעבדות פרטיות לבדוק תקינה, ביטול הצורך באישור מיוחד ממשרד התקשורת ליבוא מוצרים אלחוטיים, וכן ביטול הצורך ברישיון מיוחד ליבוא מוצרי מזון ותמרוקים. ביבוא האישי נתנו בתקופתו של כחלון הקלות ליבוא מוצרים בשווי של עד 1,000 דולר למשלוח של עד 30 פריטים.
מספר השעות הממוצע המוקדש לעבודת הניירת הקשורה ביבוא לישראל הוא 44 לעומת 4.2 במדינות ה־OECD. אין פה טעות במספרים! הזמן לבדיקות הסחורה בגבולות הוא 64 שעות בממוצע, לעומת 9.5 שעות בממוצע ביתר מדינות הארגון. עלות המסמכים הנדרשים עומדת בישראל על 70 דולר לעומת 28.5 דולר בממוצע במדינות הארגון האחרות. בנוסף לכך, העלות הכספית הממוצעת של האכיפה בתחום הבדיקות בגבולות היא 307 דולר פר מוצר, לעומת 108.5 דולר במדינות ה־OECD.
מדיניות הסחר החופשי של איחוד האמירויות מסבירה את עושרה. התוצר לנפש שווה לזה של ישראל. ישראל יכולה לייבא מכונות, ציוד, אבנים טובות, מינרלים ואלומיניום, כמו גם מוצרי פלסטיק, שהם חלק מתעשיית הנפט של האמירויות. לאחר שהישראלים יירגעו מביקורי התיירות, הגיע הזמן שיבחנו יבוא מוצרים אלה, כולל מכונות וציוד שאיחוד האמירויות מייצאת מהם בהיקף שנתי של 27 מיליארד דולר. זה יכול להיות מקור חלופי ליבוא מטורקיה, המייצאת מכונות וציוד בהיקף שנתי של 8.7 מיליארד דולר.
מהפכת הסחר של ישראל צריכה להכיל גם מדינות אחרות שכבר יש לנו עמן יחסים הדוקים, וכדאי לעשות זאת במסגרת הסכמי סחר כפי שמדינות רבות עושות בימים אלה ממש בדרום־מזרח אסיה. הסכמי סחר מאפשרים לסחורות ישראליות לחדור לשווקים חדשים מחד ויבוא מוצרים איכותיים ההולכים ומשתבחים מאידך.
כל אלה שאומרים לכם כי הפחתת מכסים אינה מועילה, טועים. קחו לדוגמה את מה שנדמה כי כבר נשכח: בשנים האחרונות פתיחת שוק התעופה לתחרות במסגרת "השמיים הפתוחים" הביאה לכך שישראלים יכולים לבלות בחופשות זולות יותר ולעתים אף לקנות מוצרים בחו"ל בזול יותר, לאחר השוואת מחירים. זה משאיר בידיהם של הישראלים עודף כסף שהם יכולים להשקיע בחינוך ילדיהם לאורך השנים. כך גם ילדים שגדלו בשכבות החלשות יוכלו להתמודד בעולם התחרותי העומד בפניהם. עם קצת חזון וראיית הנולד, הסלאם עם מדינות ערביות ומוסלמיות יוליד שלום פנימי, אך לשם כך צריך אומץ לצורכי פנים, כפי שיש לנו אומץ ליזום יחסים עם מדינות שהוגדרו בעבר מדינות אויב.