בירושלים יש מקום גם לבירה פלסטינית, כך הצהיר יו"ר כחול לבן בני גנץ. את הדברים הוא אמר לעיתון הסעודי "א־שרק אל־אווסט", בראיון עמו שפורסם בסוף השבוע שעבר. גנץ לא הסתפק בכך, וציין כי ירושלים לא תחולק. אם מחברים את שני חלקיו של הראיון הזה, מבינים למה התכוון ראש הממשלה החליפי לשעבר. מן הסתם, להעניק לפלסטינים בירה באחת העיירות הסמוכות, למשל אבו דיס.
לרגע אחד, בהתבטאותו זו, השיב אותנו גנץ לימים שבהם הבעיה הפלסטינית עמדה במרכז סדר היום המדיני. היום, כשאומרים שלום, או התפתחות מדינית - מתכוונים לדובאי. ואכן, איש לא ניעור בעקבות דבריו. לא הפלסטינים. בוודאי לא השמאל המנומנם. היסטוריון שישוב בעתיד לימים אלה, יצטרך לחפש בנרות את הדיון הפומבי אצלנו בבעיה הפלסטינית. זו כשלעצמה עובדה מתמיהה. הסוגיה הזו אינה הולכת לאף מקום. היא תמשיך להשפיע על כולנו, שונאיה ואוהדיה, ולעתים אף תוביל את סדר היום הביטחוני.
בינתיים, בתוך עצמם, הפלסטינים מצויים במשבר חריף. כהונת טראמפ חבטה בהם אנושות. באה הקורונה, כפתה סדר עדיפויות חדש, ודחקה אותם עוד יותר למטה בסולם. איש מאוהדי הסוגיה הפלסטינית בעולם אינו פנוי עבורה. האיחוד האירופי בענייניו, ומדינות ערב הפקירו אותם בצד הכביש. אומנם ביידן עשוי לגלות כלפיהם חיבה, אבל בטרם ייכנס בעובי הקורה, עומדות בפניו סוגיות בוערות יותר ביחסי החוץ, בראשן האיום הסיני, משבר האקלים, קוריאה הצפונית ורוסיה. סאיב עריקאת מת, ובלכתו אין מי שיילחם עבור פתרון שתי המדינות כפי שהוא ידע לעשות. ואבו מאזן בערוב ימיו.
כך חולפת תהילת עולם. אש"ף, שבעבר הוביל את סדר היום של העולם הערבי, נכשל במשימתו ההיסטורית להקים מדינה עצמאית, וכיום מתקשה לקבוע סדר יום אפילו לסגלים שלו עצמו. לפני כמה שבועות הכריזה חנאן עשראווי על נטישת החיים הפוליטיים. בעזיבתה, קראה ובצדק לחולל מהפכה בשורות אש"ף והרשות. היא בת 74, ובשנים הטובות של אוסלו נחשבה לסמל. היא הייתה נציגה של דור מנהיגים צעיר, נקי כפיים, נטול עבר צבאי ובעל יכולות. בלכתה הביתה לקחה איתה גם את שרידי האופטימיות.
תקווה, על ביטוייה השונים, היא נכס הולך ומצטמק אצל הפלסטינים בשנים האחרונות. באופן בלתי מפתיע, את שכבת המנהיגות הנחרצת, הרעבה ובעלת היכולות תמצאו היום דווקא בחמאס. בעזה, בטורקיה, בקטאר, אפילו בכלא. בכל אחד מבסיסי התנועה, היכן שיימצא, תמצאו דמויות המתאימות לכאורה ליטול רסן של מנהיגות. את זה קשה לומר היום על אש"ף.
המציאות הזו מביאה את הפלסטינים לחשב מסלול מחדש, וזה מה שנעשה בשבועות האחרונים בצמרת הרשות. ברמאללה מבינים כי המאבק להקמת מדינה עצמאית בשטחי 67', שבירתה מזרח ירושלים, הסתיים במפלה, אלא אם יקרה נס. הם מודים בכך בחדרי חדרים, אף אם טרם ביטאו זאת בפומבי. נכון שהפסדנו קלף מנצח, הם אומרים לעצמם, אבל נותרנו על אדמתנו. אם ישראל חיסלה את פתרון שתי המדינות באמצעות התנחלויות, בידנו תוכנית פעולה ב' - מדינה אחת ליהודים ופלסטינים מנהר הירדן ועד לים התיכון. הם יודעים שזו איננה תוכנית אידיאלית, אבל היא הטובה ביותר מתוקף הנסיבות. זה הרעיון שהולך ומתגבש בלית ברירה אצל מקבלי ההחלטות ברמאללה, ועליו בכוונתם להיאבק.
הם עדיין לא מנסחים לעצמם את מבנה השלטון במדינה העתידית, וכיצד יתנהלו החיים לצד היהודים. מוקדם מדי. הם יודעים היטב כי ישראל לא תסכים לאַזְרֵח ולו פלסטיני אחד. אבל מי מבטיח להם, ליהודים, שהמצב הנוכחי יישאר לנצח. הרי כבר עכשיו הם מדברים על סיפוח, וזה מכבר הם ממילא הטילו את שליטתם על מלוא השטח. מחר אולי יבוא מנהיג ישראלי שיכריז על כך רשמית. גורמים בכירים ברמאללה סבורים כי יחלפו עוד שנים, אולי עשור, אולי שלושה, והתנאים ישתנו לטובתם, באופן שיאפשר להם לדרוש או לקבל שוויון. או בשפתם - הסכסוך מתנהל כבר מאה שנים, אז יתנהל עוד 20 או 30 שנה. בסופו, הם מאמינים, נהיה אזרחים שווי זכויות במדינתנו.
באופן פרדוקסלי, הסיפוח שאותו הציע בנימין נתניהו לפני יותר משנה עולה בקנה אחד עם תוכניתם העתידית. אז הם דחו אותו אחוזי פלצות, כי סברו שהוא חותר תחת מדינתם העצמאית, שתקום על שטחי 67'. אבל בהיעלמו של החלום הזה, סיפוח עבורם עשוי להיות ברכה. ייתכן כי בשנים הקרובות הפלסטינים יבקשו, או יתפללו, לא רק לסיפוח שטחים בלבד לישראל, אלא להחלת ריבונות ישראלית על הגדה כולה. רוב הציבור הפלסטיני רוצה בכך. הם מעוניינים להיות אזרחים במדינת ישראל.
דיפלומטיה של מחמאות
קצין בכיר במטכ"ל התראיין לאתר החדשות הסעודי "אילאף", ונשאל על חסן נסראללה. הקצין הפתיע. נסראללה, הוא אמר למראיינו, העיתונאי מג'די חלבי, הוא נכס לישראל. לו היה חולה, הייתי שולח אליו רופא ותרופות. עוד גילה הקצין הבכיר, ששמו לא צוין, כי איראן הציעה למנהיג חיזבאללה לתפוס את מקומו של קאסם סולימאני, בכיר משמרות המהפכה שנהרג באש אמריקאית לפני שנה בעיראק. נסראללה סירב, לדברי הקצין, כי הוא פטריוט לבנוני.
נדיר שישראל משבחת את אויביה. נדיר עוד יותר שאלו המילים שאותן בוחר הדובר. תארו לכם שנסראללה היה מהלל את הרמטכ"ל בכנות על החלטה שקיבל, או מכנה את ראש אגף המבצעים, או מפקד פיקוד הצפון או ראש אמ"ן, פטריוט. יש להניח שאין מדובר בפליטת פה. קציני המטכ"ל מיומנים בסוג כזה של ראיונות. גם הבימה נבחרה בקפידה. הזהות הסעודית מבטיחה למרואיין בית חם, וכי הדברים יתפרסמו בערבית וייקראו על ידי נסראללה עצמו בשפתו.
יש שתי תשובות אפשריות לשאלה מדוע העניקה תל אביב לנסראללה ליטוף אוהב. הימים הם ימי מתיחות אזורית. טראמפ עדיין כאן, ולאיראנים יש חשבון כפול איתו. האחד, משום שהרג את סולימאני. השני, מפאת חשדם כי אנשיו היו בסוד הריגתו של מדען הגרעין פח'ריזאדה. להבנתם, ישראל הרגה אותו, ויש להניח שאינם טועים. כאשר ישראל מזכירה לנסראללה ולציבור הלבנוני כי ברגע מכריע הוא סירב לנטוש את המולדת לטובת הרפתקאות מסוכנות בשירות הרפובליקה האסלאמית, אז לשיטתה, היא מחזקת את בחירתו.
תשובה אפשרית שנייה נוגעת למו"מ בין ישראל ללבנון על קביעת הגבולות. שדות הגז שהתגלו בקרקעית הים בין שתי המדינות מחייבים לשרטט את הקו. זאת כדי שנדע לאשורו איזה חלק מהאוצר לנו, ומה הנתח שלהם. הנהגת חיזבאללה איננה מנהלת בפועל את המו"מ. הוא מצוי בידי ממשלת לבנון והנשיא מישל עוון, אבל ביכולתה להשפיע עליו ואף להסיטו מהמסלול, אם הסיכום לא ימצא חן בעיניהם. למשל, להפעיל לחץ על הנושאים והנותנים, או להתנגד להצעות שיועלו. השיחות, שמנוהלות בתיווך אמריקאי, אכן נתקלו בקשיים. אם יעלו יפה, יחלפו חמש שנים לפחות עד שלבנון, המשוועת לכל דולר, תיהנה מגז טבעי.
כדי שהמגעים יבשילו, על ילד הפרא של הפוליטיקה הלבנונית לאפשר זאת ללא הפרעה. יש להניח כי הצוות הישראלי מביא בחשבון את הבעיה הזו, ואף נותן לה מענה במגעיו העקיפים עם המשלחת הלבנונית. אבל דיפלומטיה של מחמאות מעולם לא הזיקה לבעליה. בואו נצהיר שנסראללה פטריוט, אולי תקטן המוטיבציה שלו לבעוט בדלי. על כך אומר בציניות הפתגם הערבי: ברצותך יחס טוב מן הכלב, פנה אליו במילים, החאג' כלב.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.
