חסן נסראללה התפייט כמשורר. "שוק הכזבים נסגר", אמר למראיינו, שתהה מה יש לכבודו להגיד על ההתקרבות המהירה בין מדינות ערב לישראל. "שוק הצביעות מוצה", המשיך מנהיג חיזבאללה, "מסיכות ההונאה נפלו, המתחסדים יצאו מהשורות והותירו אותן נקיות. תודה לאל, האמת הנסתרת הוכרזה ברבים".

בדרך זו ביטא נסראללה את היתרון לכאורה בהתחממות היחסים בין ישראל לבנות בריתה באזור. ידידי ישראל חשפו את פרצופם, הוא סבור, וכך לפחות יודעים כולם מי הטוב ומי הרע. אפשר להכפיש את נסראללה למכביר, אבל צביעות איננה תכונה בולטת אצלו. הוא לא יסתיר מיהם אויביו ואת מי הוא מחבב, ונדיר שינהל בסתר יחסים חמים עם מישהו, ובפומבי יקפיד להשמיצו.

נסראללה הוא גם המשכיל והאינטליגנטי ממנהיגי האזור. על נאומיו וראיונותיו (אחד כזה שודר השבוע וארך ארבע שעות) אמרתי בעבר כי הם מרתקים לעייפה. למי שמתעניין, אין בהם רגע דל. רבים קוראים לחסלו, בישראל ומחוצה לה. ביום שבו זה יקרה, עולמנו יהיה מקום טוב יותר לחיות בו, אבל גם יותר משעמם.

אגב צביעות, היה משעשע לשמוע באחרונה את שר החוץ של מרוקו, נאסר בוריטה, מכריז כי ארצו הייתה ונותרה לצד הפלסטינים במאבקם למדינה עצמאית שבירתה מזרח ירושלים. מדינה פלסטינית בגבולות 67' עומדת בסתירה לסיפוח. מרוקו אכן מתנגדת רשמית להחלת ריבונותה של ישראל בגדה המערבית. אבל אין לה כל מניעה לספח לריבונותה את הסהרה המערבית, אזור שתושביו המקוריים דורשים ממנה עצמאות.

אבל הצביעות ניצחה. דבריו של נסראללה באותו ראיון מבטאים תבוסה, אף אם אינם נראים כך. מה יש בהם אם לא הֲכָלה של המצב החדש ומאמץ להוציא ממנו את המיטב. וכי מה יעשה, ייצא למלחמה נגד בחריין? נגד מרוקו? שבע קרבות, חברים שאיבד ועימותים מבית ומחוץ, בלית ברירה הניף מנהיג חיזבאללה דגל לבן. שנים הוא נאבק למניעת ההתקרבות בין ישראל לשכנותיה, ונכשל.

אינעל אביב

מכל פינה מסכמים יודעי דבר מלאות עשור לאביב הערבי. אני במחילה לא מצאתי עניין בסיכום. שהרי כמעט כל מה שמתרחש בימים אלה אצל שכנינו הוא תוצאה של אותם אירועים. אנו עוסקים ב"אביב הערבי" מדי יום. לנגד עינינו מתחולל שינוי היסטורי בראשיתו, ומשום כך, כל מה שנגיד יהיה יפה לשעתו. כדי לדעת בדיוק מה אנו רואים, נצטרך לחכות 20 או 30 שנה. אולי אף יותר.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן אתפתה לומר את המילים הבאות. נהוג לומר כי האזרח הערבי לא הרוויח דבר מן האירועים. במקרה הטוב, כמו שקרה בתוניסיה ובמצרים, קרסו ההבטחות לנגד עיניו, והוא לא זכה לשפר את תנאי חייו. במקרה הרע, כמו בסוריה למשל, בעיראק, בתימן, הוא איבד את ביתו, נפרד מיקיריו, או קיפח את חייו. מן התקווה הגדולה לחיים טובים יותר נותרו הרג, הרס וכמה הפיכות צבאיות. קדאפי סולק, סדאם הודח, מובארק הוחלף, נשיא תוניסיה בן עלי הודח, וכמותם נשיא תימן עלי סאלח.

למרות כל זאת, בהחלט קרתה מהפכה. היא מתפתחת לאטה באופן המקשה להבחין בה. הנתין הפך לאזרח. זה נראה פשטני אבל זה לא. עשרות שנים הונהגו מיליוני ערבים בידי משטרים שראו בהם אבק. הם מנעו מהם חיי כבוד ודיכאו את שאיפותיהם. הטילו בהם את המומים שבהם לקו בעצמם. כל השנים נדרש הנתין לשתוק. אם לא שתק, נענש.

הודות לאירועי ה"אביב" (וגם קצת לפניו) הערבי כבר יכול להשמיע קולו ולצעוק את בעיותיו. קטנות וגדולות. לספר על השלטון המתעלל, על הדאגות הנוראות שלו, על התחלואים החברתיים. הוא אף רשאי להגיד למי שרק רוצה לשמוע, כי המשטר אינו הפתרון אלא הבעיה. לפני כן, מעטים העזו לנהל דיונים על הסוגיות האלה.

בשלב הנוכחי, מעטים מצליחים לתרגם את ההבנה הזו להישג שישנה את חייהם. אבל תודעה מעמדית נבנית לאט. הנתין יודע כמה הוא דפוק, וגם מבין שאינו לבד. מרגע שהבין זאת, הוא רשאי להתאגד עם אחיו הסובלים כמותו. מרגע שהתאגדו, הגבירו את כוחם, וכיום גם יש להם היכן להשמיע קול. האמונה שאבדה, כי ביכולתם לשנות את גורלם בידיהם, הושבה להם בתוך שנים מעטות.

מתי התודעה המעמדית תחולל שינוי לטובה בחיי הערבים? אולי בעתיד, כשהם יתחזקו, או כאשר הריבון ייחלש. או שניהם יחד. מהפכות אינן קורות, הן מבשילות. "האביב הערבי" לא שינה את המשטרים. אבל הוא עיצב מחדש את מחשבתם של העמים, והעניק להם יסודות להמשיך קדימה במסעם לחיים טובים יותר. זאת מהפכה, וכל עתידה לפניה.

חוזרים הביתה

ביום ראשון בערב נחתה בנתב"ג משלחת פקידים מטעם משרד החוץ המרוקאי. זו משלחת מינהלית, וחבריה הגיעו לבחון את נכסי הנדל"ן של ממשלת מרוקו בישראל.

ב־1995, ימי ממשלת רבין, כוננה ישראל יחסים עם מרוקו. חמש שנים אחר כך הם נותקו בגלל האינתיפאדה השנייה. אבל כל השנים הללו המשיכו המרוקאים ושילמו על משרדיהם ברחוב הירקון בתל אביב, ועל מעונו של נציגם בסביון. דבר לא מנע מהם לסיים את חוזי השכירות בשני הנכסים, אבל הם התעקשו להמשיך ולקיים אותם. זו הייתה בחירה מדעת, שנועדה להצהיר כי הקשר עם ישראל הוקפא, אבל לא נותק.

בעולם הדיפלומטי, כמו בשדה המערכה, לא נהוג לוותר על מוצב שנכבש. ישראל, למשל, עדיין מפעילה את הקונסוליה שלה באלכסנדריה, אף שאין בה נציג מטעמה. דמי השכירות משולמים כחוק, הדגל מונף, ועובד מקומי משגיח על המקום. הסיבה פוליטית גרידא. אם הקונסוליה תיסגר, תצטמצם נוכחותה הרשמית של ישראל במצרים, אולי לבלי שוב.

המקרה המרוקאי שונה. ארמון המלוכה ידע שהוא יוכל לשוב לקיים נוכחות בתל אביב ברגע שירצה. ישראל הייתה מקבלת את נציגיו בזרועות פתוחות. לא היה כל צורך לבזבז מאות אלפי דולרים על דמי שכירות לאורך השנים. אבל אצל המרוקאים זה עניין תרבותי. בית לא עוזבים, כי בית הוא יסוד של אחיזה. ואם עוזבים, לא מוכרים. ואם מוכרים, לעולם תרחף בו נשמתו של העוזב.

הסיפור הזה הזכיר לי אחת החוויות המפעימות שידעתי בביקורי במרוקו. יהודים רבים מאלה שהתגוררו בהרי האטלס היגרו לישראל בשנות ה־50. בלכתם, הותירו את בתיהם מאחור. השכנים שמו על דלתותיהם מנעול ובריח ושמרו אותם ליום שבעליהם ישובו. היהודים, כידוע, בנו להם מולדת חדשה, אבל הבתים הנעולים מחכים להם עד עצם היום הזה. זה שלהם, אמרו הזקנים, אז מה אם לא שבו.

כך גם המלך מוחמד השישי, ואחריו בנו חסן השני, שהורו לשמר את החזקה על שני הנכסים בישראל. הם לא רק פתחו דף חדש. מבחינתם, הם חזרו למקום שעזבו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]