מול משרד ראש הממשלה צץ השבוע אוהל בדואי ולצדו הכיתוב "ברוכים הבאים למאהל ההתיישבות (הבדואית) הצעירה". אלא שלא היה צורך בשמש החורפית שאפפה את עיר הקודש כדי להבחין שדרי המאהל הם ממש לא בדואים. היו אלו דווקא אנשי ההתיישבות ביו"ש, שבייאושם החליטו שאולי תחת תחפושת בדואית הם יצליחו לחלץ מ"מנהיג הימין" בנימין נתניהו תנאי חיים בסיסיים. תנאים שממשלתו מונעת מהם, אף על פי שהיישובים הוקמו על ידי ממשלות הליכוד.
פרנסי הממשלות הללו פעלו בעבר בפחדנות. דחפו להקמת מה שכונה "מאחזים", כדי לתפוס את שטחי המדינה שעליהם הוקמו ולמנוע השתלטות פלסטינית בלתי חוקית. אבל הם סירבו להעניק ליישובים מעמד פורמלי, מחמת חששם מפני השמאל הישראלי או לחץ בינלאומי. כך, מאז ועד היום, מתעללת מדינת ישראל באזרחים שגרים שם, כולם משלמי מסים ומשרתים בצבא ובשירות לאומי.
בגלל היעדר המעמד הפורמלי, הבתים לא מחוברים לחשמל, מים ואינטרנט. הילדים לא יכולים ללמוד מרחוק בזום, האוטובוסים לא מגיעים ואין מדרכות, כבישים ותמרורים. מדובר בכ־50 יישובים, כולם בנויים על קרקע המדינה וכולם הוקמו בסמכות וברשות על ידי גופי הממשלה. אפילו טליה ששון, בדוח הידוע לשמצה שלה שהוגש בזמנו לראש הממשלה אריאל שרון, קבעה שהיישובים הללו נבנו על ידי הממשלה.
ועדת השופט אדמונד לוי המנוח, שהוקמה לימים, המליצה להסדיר מיידית את מעמד היישובים, אבל נתניהו, בכוונה, לא עושה דבר. הוא לא פעל גם בתקופת הכהונה האוהדת כל כך של ממשל טראמפ, כיוון שמיקום רבים מהיישובים לא מסתדר עם התוכניות העתידיות של מנהיג הליכוד להקים מדינה פלסטינית ביו"ש.
הגימיק הבדואי של מחאת המתיישבים נועד להתמודד עם אחד המהלכים הנכלוליים ביותר שהוביל נתניהו זה זמן רב - מהלך ההסדרה הבדואית והמשך ההפקרה היהודית. תמרוניו של ראש הממשלה לחמוק מהסדרת היישובים גברו לאחרונה, בגלל הלחץ של אנשי הליכוד וההתיישבות, שנאבקים לנצל את שעת הדמדומים של שלטון טראמפ. כל שנדרש הוא החלטת ממשלה שתאפשר את המובן מאליו - חיים נורמליים.
אלא שנתניהו ממשיך למנוע את הבאת הנושא לממשלה, כל פעם בתירוץ אחר. תחת הלחץ וכאשר הבחירות שוב בפתח, הוא הסכים שהשר לענייני התיישבות, צחי הנגבי, ינסח עם השר מיכאל ביטון הצעה להסדרה שתועלה בממשלה. ההצעה נוסחה וממתינה לאור הירוק של נתניהו, אבל זה מותיר אותה בבוידעם.
והנה, לפני כשבועיים בשעת אחר צהריים, התבשרו חברי הממשלה כי צפויה ישיבת ממשלה בתוך כחצי שעה. בלחץ ההודעה היה מי שגילה כי באחד הסעיפים הנידחים שעל סדר היום מתחבאת לה הצעת החלטה להסדיר דווקא שלושה יישובים בדואיים בנגב. לא את יישובי ההתיישבות הצעירה, שממתינים 20 שנה, אלא יישובים שהסדרתם תכשיר השתלטות פראית ובלתי חוקית על קרקעות מדינה. הכל בגלל עסקה פוליטית אפלה שרקח נתניהו עם מנסור עבאס מהמפלגה האסלאמית, שבמסגרתה מוקמים יישובי ענק ערביים כאתנן על התמיכה הפוליטית האישית שנתניהו מקבל ממפלגת רע"מ.
מרבית שרי הליכוד עוררו מהומה ומנעו הצבעה באותו היום, אבל נתניהו לא נואש והתכוון לאשר את הסדרת היישובים הבדואיים השבוע. כאשר הבחין שההתמרמרות הפנימית נגדו מסוכנת והוא עלול לשלם על כך מחיר פוליטי כבד, ניסה תעלול חדש - והורה להכין הצעת החלטה שתציב אישור של שלושת היישובים הבדואיים כנגד אישור הסדרת שלושה יישובים יהודיים ביו"ש. כאילו שקיימת הקבלה בין המקרים.
ההסדרה הבדואית נועדה להלבין מעשה קיצוני של השתלטות בלתי חוקית והפרת חוק, בעוד היישובים היהודיים הוקמו בסמכות וברשות. גם ההשוואה בין היישובים עצמם נבזית. לבדואים יאשרו הסדרה של 12 אלף דונם ויבנו 1,700 יחידות דיור, ליהודים יעשו טובה ויסדירו אולי מאה בתים על קרקע מצומצמת ביותר. מסתבר שביבי טוב לבדואים.
נתניהו מאשים, כמובן, את בני גנץ וכחול לבן שתוקעים את ההסדרה, אף על פי שגנץ לא באמת מתנגד למהלך ואת החלטת הממשלה אפשר להעביר גם בלעדיו. בד בבד, ראש הממשלה מטרפד הקמת שכונה בעטרות שבצפון ירושלים, למרות לחץ פוליטי כבד שמופעל עליו. הוא גם הודף את הקריאות לחזק את היישובים שבצפון השומרון, יישובים מבודדים וחנוקים, כתגובה ציונית מתבקשת לרצח אסתר הורגן ביער ריחן.
האמת, אולי הגיע הזמן שהתושבים היהודים של ירושלים ויו"ש יפנו למנסור עבאס ורע"מ, כדי לחלץ מנתניהו, סוף־סוף, תמיכה בהתיישבות.
מישהו הקדים את פורים
עונת מסיכות הבחירות חזרה שוב, ולראשונה זה עשרות שנים לא נרשם כל גוף פוליטי בעל אג'נדה שמאלנית שמנסה להתחפש לימין. מאז הניצחון של יצחק רבין ב־1992, כאשר העבודה התחפשה לליכוד ב' והצליחה להחיל את מדיניות השמאל הקיצוני בהסכמי אוסלו, השיטה הזו הופעלה כל פעם מחדש. היא הניחה שרוב המצביעים כבר לא נמצאים בשמאל ולכן חייבים לגנוב את הדעת והמנדטים של חלק מאנשי המחנה השני, ובתמיכת התקשורת להוציא לפועל מדיניות שונה לחלוטין מהבטחות הבחירות.
כך היה גם בקמפיין הבחירות של אהוד ברק ב־1999, שהבטיח שלא יחלק את ירושלים וניסה לסגור בכל מחיר את מסירת העיר ליאסר ערפאת. וכך נמשך אצל שרון וקדימה והגיע עד הקמת כחול לבן. ההתרסקות הטראומטית של מפלגת הגנרלים הוציאה, נכון לעכשיו, את החשק להתחפש לימין. ההתייצבות של רון חולדאי ושל עפר שלח מנסה לחדד דווקא את מסרי השמאל. המטרה היא להיאבק על שאריות הגבינה המצומקות שנותרו שם, ללא יומרה אמיתית לשלטון.
נשף המסיכות המרכזי עבר עכשיו דווקא לימין. ארבעה מנהיגי ימין נאבקים על רוב מוחלט של הקולות היהודיים, שאינם חרדים. אצל הליכוד המסר הוא אחד - בנימין נתניהו מחולל הנסים. מחיסונים ועד פולארד והסכמים עם מדינות ערב. וכמובן עוינות נגד הפרקליטות, שרודפת את המנהיג הנערץ.
אצל אביגדור ליברמן המסר המרכזי הוא ביבי נכשל ורק לא ביבי, לצד אנטיתזה להשתלטות והנצלנות החרדית. זהו קו שעובד היטב מבחינת ישראל ביתנו כבר כמה מערכות בחירות.
והנה אצל גדעון סער, הכוכב הבוהק החדש, ההבטחה המרכזית היא תקינות שלטונית ורק לא ביבי. אפילו החיזורים אחר גדי איזנקוט ויפעת שאשא ביטון ממחישים עד כמה סער מנסה לנצנץ לציבור עם מסרים שונים לחלוטין מאידיאולוגיית הימין.
אצל נפתלי בנט הבלבול קשה במיוחד. בשורה של ראיונות שנתן באחרונה, הוא ניסה לשדר שאין בעולם כלום חוץ מהמאבק בקורונה, הרפואית והכלכלית. זהו מסר שגוי במיוחד ונראה ששוב הוא משחק עם אקדח אלקטורלי מסוכן. כזה שעלול לחסל אותו עצמו במערכה האחרונה.
כך, ארבע רשימות ימין מניחות שהבוחרים שלהן מונחים בכיסן והן מנסות להתחפש ולקרוץ לקהל אחר, מעבר לקווי המחנה. מבחינתן אין כל התייחסות להתיישבות, לתיקון שלטון בג"ץ ולמאבק ברשות הפלסטינית ומדינת הטרור של עזה. כל מה שמרכיב את מהות המחנה שלהם אינו מטופל, כדי שלא להרתיע אנשים מהמחנה השני. עד כדי כך שכבר לא ברור מהי תחפושת ומהי מהות, מיהו ימין ומי סתם מתחפש סדרתי.