מצעד המספידים של שלדון אדלסון כלל כמעט את כל רשימת המי ומי של מדינת ישראל והעם היהודי. חלק מהמספידים עשו זאת בזהירות ובאופן מכובד, תוך שהם מקפידים לומר את כל מה שצריך בנסיבות אלה, ולא יותר. בראשם נשיא המדינה ראובן ריבלין, הרב הראשי לשעבר ישראל לאו - המשמש שנים רבות כיו"ר "יד ושם", ארגון שנהנה מתרומות נדיבות של אדלסון - וראשי ארגון תגלית, שגם לו תרם אדלסון סכומים נכבדים.
רוב המספידים היו אחרים. בלטו ביניהם גם אלה שלא התאבלו כל כך על מותו של האיש הבלתי נעים הזה, אלא בעיקר שפכו דמעות תנין כדי להרשים את יורשיו. בסופו של דבר, מה שאדלסון נתן שייך להיסטוריה. עכשיו צריך להבטיח שאלה שירשו את כספו ואת עסקיו ימשיכו להזרים כספים לכל האנשים, הארגונים, המפלגות והעיתונאים שחיו, שגשגו והתקדמו על מרבד הכסף של אדלסון.
אני מבקש להבהיר כי אינני אובייקטיבי בכל הקשור לאדלסון. שום דבר שאכתוב כאן אין לו יומרה להיראות הוגן, צודק, מתחשב ומכבד, לפי קני המידה הצבועים והמתחסדים המקובלים במקומותינו בנסיבות כאלה.
# # #
עושרו של אדלסון, ובעיקר מעמדו בקרב עשירי העם היהודי, היו חשובים לו מאוד. פעם, באחד מטקסי קבלת הפנים שאליהם הוזמן בבית הלבן, הציג את עצמו בפני נשיא ארה"ב באותה עת ואמר: אני שלדון אדלסון השני. הנשיא הופתע: הנוהג לקרוא לבן על שם האב ולנכד על שם הסב, כמספרי שניים ושלושה, אינו מקובל בקרב היהודים.
הנשיא, שהיה מודע למסורת זו, אמר לו: שלדון, הרי אתה יהודי. מה זה שלדון אדלסון השני? לדברי הנשיא, אדלסון השיב לו כי המשמעות היא שהוא היהודי השני בעושרו בעולם. בשנה הבאה, אמר, אהיה שלדון אדלסון הראשון: היהודי העשיר ביותר בעולם.
לכבוד הזה אדלסון לא זכה. מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, לארי אליסון שהקים את חברת אורקל, מייסדי גוגל סרגיי ברין ולארי פייג', ראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג - כולם עשירים יותר ממנו. הוא לא היה שייך לליגה שלהם, אבל בהחלט היה עשיר גדול.
במסגרת ההשתפכות המוגזמת אחרי מותו, ציינו רבים כי אדלסון נולד למשפחה ענייה, שהוא גדל בדירת חדר עם הוריו ושלושה אחים ושחילק עיתונים ברחובות כדי לסייע למשפחתו להתקיים. אך מה שהפך את אדלסון למפורסם מאוד, גם אצלנו וגם באמריקה, לא היה עושרו הרב, אלא מה שהוא ניסה לעשות בכספו. האופן שהשתמש בו כדי לנסות לקנות השפעה, במטרה לעצב את דפוסי החיים של מיליונים באמריקה ובישראל, וכפועל יוצא בלתי נמנע בעולם כולו.
באמריקה הוא לא סתם תמך במועמד מסוים, אלא ממש ביקש לקנות את הנשיאות ולהשפיע על חיי אמריקה מהעמדה הכי בכירה האפשרית. ההיסטוריה הפוליטית האמריקאית ידעה הרבה תורמים גדולים. אדלסון לא היה הראשון בהם. שניים בעבר תרמו מכיסם סכומים המתקרבים ל־100 מיליון דולר. אלא שהם תרמו זאת לעצמם. הראשון היה רוס פרו, טקסני בעל חברת טכנולוגיה שרץ לנשיאות בשנת 1992, והשני היה מייקל בלומברג, שהתמודד על ראשות עיריית ניו יורק בשנת 2001. בהזדמנות סיפר לי כי הוציא 71 מיליון דולר מכיסו כדי לנצח.
היחיד שניסה לקנות מועמדים אחרים בכספו, בהיקפים עצומים, היה אדלסון. בשנת 2012 הוא תרם עשרות מיליוני דולרים למועמד לראשות המפלגה הרפובליקנית שהועדף על ידיו למשרת הנשיא, ניוט גינגריץ'. כשזה פרש מהמרוץ, סייע אדלסון למועמד המפלגה שניצח בפריימריז, מיט רומני, בסכומים שהתקרבו ל־100 מיליון דולר.
בשנת 2016 תרם אדלסון לטראמפ סכום דומה של כ־100 מיליון דולר, וכך גם ב־2020. שום אדם פרטי מעולם לא תרם סכומים כאלה למועמד אחד לנשיאות.
אדלסון רצה אמריקה ימנית קיצונית, מפולגת, מסוכסכת עם מרבית העולם המערבי. הוא תמך באמריקה לעומתית, הנמצאת בעימות בנוסח המלחמה הקרה, ובעיקר הוא ציפה שאמריקה תפתור את הבעיה האיראנית באמצעות הטלת פצצה גרעינית. זו הייתה גישתו. הוא קיווה מאוד שטראמפ יגשים את חלומותיו.
באופן חלקי, בכל הקשור לישראל, היה טראמפ קרוב מאוד לאדלסון והכרזתו על ירושלים כבירת ישראל גרמה לו סיפוק עצום. אילו היה יכול, אולי היה אדלסון בין הפולשים שניסו להשתלט על גבעת הקפיטול לאחר הפסדו של טראמפ בבחירות. אלא שבצירוף מקרים עצוב בשביל שניהם, כשטראמפ הפסיד, אדלסון מת.
הוא היה אוהב ישראל ותרם רבות לגופים שונים בה. אך איזו ישראל הוא אהב? ישראל שתגרש את כל הפלסטינים מהשטחים הנמצאים בשליטתנו - כך אמר במפורש פעמים רבות. הוא אהב ישראל שמתעלמת מתושביה הערביים ולא מכירה בהם כאזרחים שווים. אדלסון האמין בישראל ימנית, לאומנית, פונדמנטליסטית (אף שלא נודע כשומר מצוות), וגם חשב כי באם יש לה היכולת, ראוי שתשתמש בנשק גרעיני נגד איראן.
אדלסון תרם לליבוי השנאה בחברה הישראלית כלפי גורמים שלא הזדהו עם הימין הקיצוני, ולא היו מוכנים לשאת את הדומיננטיות של המתנחלים ותומכיהם. הוא ייסד את החינמון (הידוע גם כ"ביביתון") "ישראל היום", השקיע בו מאות מיליוני דולרים, שאותם הפסיד, רק כדי להביא לחילופי השלטון בעת שכיהנתי כראש הממשלה, ואחר כך כדי לשמור על שלטון הימין בראשות נתניהו, שהחליף אותי.
# # #
בזמן כהונתי כראש הממשלה, לאחר שהקים כבר את העיתון, ביקשו אדלסון ורעייתו מירי להיפגש איתי בלשכתי. יועציי המליצו לדחות את הפנייה. אני הסכמתי להיפגש. חשבתי כי מותר לא לתמוך בראש הממשלה ואפילו לתקוף אותו בחריפות, ועדיין - להיפגש איתו. האופוזיציה בישראל עשתה זאת גם כן, וגם איתם נפגשתי. הפגישה הייתה הזויה, ואדלסון ניסה במהלכה להשפיע עליי לא לוותר על שטחי מולדת.
בהזדמנות אחרת, אגב, אמר לגורם אמריקאי בכיר ביותר כי "ראוי להיפטר מקונדוליזה רייס ומאולמרט", וכשנשאל מדוע, ענה כי שרת החוץ "נגד ישראל" (כל מי שלא התיישר עם הקו הלאומני והקיצוני של אדלסון היה אנטי־ישראלי - כך רייס, אובמה, ביידן, קרי ורבים נוספים). באשר אליי, אותו גורם אמריקאי בכיר ציטט את אדלסון כאומר "הוא בוגד בישראל".
בסיום השיחה בינינו שאלתי את אדלסון אם בהיותו אוהד ואוהב ישראל הוא לא מרגיש אי־נוחות להכפיש מדי יום את ראש הממשלה של המדינה הכל כך יקרה לו. אדלסון השיב ביובש: "אינני קורא את 'ישראל היום'".
שלדון היה מעוניין בישראל שרוב התושבים החיים בה אינם רוצים. הוא הטיף לגזענות - השנואה עלינו. הוא תמך באפליית ערבים - שאיננו מוכנים להסכים לה. הוא שנא שמאלנים, עודד בקרבנו מחלוקות ויריבות פנימית, ותרם לפלגנות בחברה הישראלית, אף שלא התגורר בארץ.
כל מה שהוא אהב - שנאתי.
כל מה שאני אוהב בישראל - איננו קשור לאדלסון.
ינוח על משכבו בשלום.