חוק קמיניץ הוא שם קוד לתיקונים שנעשו בחוק התכנון והבנייה לפני כשלוש שנים, כדי להתמודד עם המזרח הפרוע שהצמחנו כאן. המטרה הייתה להתמודד עם מה שהפך לנורמה אצל חלקים מערביי ישראל - השתלטות על קרקעות מדינה ובנייה פראית ללא שמץ של היתר. עשרות בשנים כוסתה עין הארץ בבתים בלתי חוקיים, בתוך ובסמוך ליישובים הערביים, ללא כל אכיפה. הרשויות ובתי המשפט עמדו חסרי אונים.
בדברי ההסבר לחוק נכתב שהרקע לו הוא הפיכת עבירות תכנון ובנייה ל"מכת מדינה". בית המשפט העליון קובע שהתופעה הפכה "לחזון נפרץ, ורבים וגם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרת הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט".
בחודש אפריל 2017 הושם גבול לחלק מהתופעה. החוק חיזק מאוד את הסנקציות שניתן להפעיל ביעילות נגד עברייני בנייה. הוא עדכן וייעל את הכלים להריסת בנייה בלתי חוקית, והפך את ההשתוללות להרפתקה לא כדאית. התוצאה הייתה מיידית ודרמטית. בשנתיים שלאחר כניסת החוק לתוקף, חלה ירידה של 41% בעבירות הבנייה הנפוצות ושל 75% בעבירות הבנייה החמורות. עד כדי כך שראשי הרשימה המשותפת השתוללו והבוחרים שלהם רצו לטרוף אותם.
אלא שכבר לאחר סבב הבחירות הראשון ב־2019, כשנתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה, הוא התחייב לאיימן עודה וחבריו לצמצם או לבטל את החוק, אם יתמכו בפיזור הכנסת. התנגדות קולנית של מפלגת ימינה חשפה את המהלך, אבל בממשלה הנוכחית נתניהו השלים אותו. ברית לא שגרתית של נתניהו ואבי ניסנקורן, כששניהם נחושים לקנות בכל מחיר את קולות הערבים, הביאה להחלטה להקפיא לשנתיים את הקנסות ולא להרוס יותר בתי מגורים שנבנו שלא כחוק אצל הערבים.
אבל זו רק ההתחלה. לפני כחודש ניסה נתניהו להעביר בממשלה החלטה שתאשר הקמת שלושה יישובים בדואיים בנגב, על פני שטח רחב היקף שבו עושים בדואים בקרקע המדינה כבשלהם. מבלי למצמץ, בעודו מונע את הסדרת היישובים הצעירים ביו"ש, נרתם נתניהו למסע השוחד הפוליטי כלפי מנסור עבאס ורע"מ. בינתיים, הכאפייה השקופה שאבו יאיר עוטה על עצמו מקבלת נפח ואידיאולוגיה, הכל כשר על מנת להשיג את המנדטים האבודים בדרך לחוק הצרפתי.
לקראת התחממות מסע הבחירות, שלא לדבר על המו"מ הקואליציוני שיבוא אחר כך, כדאי לתומכי נתניהו להתכונן להפתעות חדשות גם בחזית השוחד לערבים. אולי, נא להחזיק חזק, הוא יסכים לביטול חוק הלאום. כידוע, אצל אבו יאיר השמיים הם הגבול.
שגרת תלמודי התורה, הישיבות והתפילות כרוכה בהתגודדויות שמשמען מחלה, הדבקה ומוות. ולא, אין כאן גזירות שמד, כל מה שנדרש הוא להפעיל את האינסטינקטים ולפעול בהיגיון. לדחות את מה שמסוכן, כפי שפיקוח נפש דוחה שבת. אבל הבחירה של מרבית המנהיגים וצאן מרעיתם, הפוכה.
את הציבור הלא חרדי מרתיחה משמעות ההתנהלות הזו. מחד הסירוב לציית למדינה, מאידך התוצאות הפטאליות. כי בהדבקתם מדביקים החרדים גם את מי שמחוץ לקהילה, מציפים את בתי החולים, תורמים לריסוק העולם הנורמלי שלנו. אבל החידה הגדולה נעוצה דווקא במה שמתרחש אצלם. הרי הקורבנות המרכזיים של ההפקרות הזו הם החרדים עצמם. לכל ברור שההתגודדות הורגת את אנשי שלומם, ולמרות זאת המנהיגים וחסידיהם נאחזים בה בכל כוח. האניגמה הזו לא רק מקוממת מנקודת המבט שלנו, היא גם בלתי נתפסת מנקודת המבט של קורבנותיה העיקריים.
שלא להזכיר את ההיעלמות המוחלטת של עפר שלח. וכמובן, בל נשכח את ירון זליכה - האיש ששומע קולות של המונים הזועקים בשמו, משרת הוועדים הגדולים שמעז לטעון כי יש לו בשורה עבורנו. וכן, יש גם מרצ ויאיר לפיד, ששומרים על נתח צנוע קבוע, הרחק מאוד מיכולת השפעה ממשית על מפת השלטון העתידית.
תמצית השבר מומחשת, ללא ספק, במצבה של מפלגת העבודה. מי שהוקמה על ידי זרמים רעיוניים כבירים, שתרמו תרומה דרמטית לבניין התנועה הציונית, אם כי גם הזיקו לא מעט. דווקא היא התאדתה ללא הותיר שיור. וזה לא שהרעיונות פשטו ולבשו צורה, או שהיא נהרסה ארגונית בידי כמה שועלים קטנים אבל רוחה מפעמת בגופים אחרים. ממש לא. הדרך המדינית של דוד בן־גוריון מפעמת בעזות דווקא אצל מפלגות הימין. כי מפלגת העבודה עצמה וכל הגוש שלה זנחו את הנתיב האקטיביסטי שהקים את המדינה לפני יותר משנות דור. ואילו הדרך הכלכלית ההיסטורית של תנועת הפועלים פשטה את הרגל לפני שנים רבות.
לכן, לא רק שלא נותרו מנהיגים, אין גם סחורה לשווק. הגוש הרעיוני־פוליטי האלטרנטיבי, מה שכונה גוש המרכז־שמאל, אינו קיים יותר.
התרעות פיקוד העורף