הגמילה מדונלד טראמפ תהיה קשה וכואבת. אפשר לדמות את ישראל הימנית־שמרנית של בנימין נתניהו (ביבי, בנט, סמוטריץ' והחרדים) לילד מפונק בטיול בר מצווה ארוך שכולו תענוגות. ארבע שנים תמימות נמשך הטיול הזה. כל צעצוע, ממתק או צ'ופר שעליו הצביע ילד התפנוקים הישראלי, נרכש עבורו מיד.

רמת הגולן? קח, בבקשה. ירושלים? למה לא. פלסטינים? אין פלסטינים. המתנחלים עצובים? נשמח אותם. הדוד האיראני מפחיד? ניכנס באמא שלו. האירופים מעצבנים? נצפצף עליהם. ולקינוח, ארבעה הסכמי נורמליזציה ושלום שנרכשו בכסף מלא עבור חתן הבר מצווה המאושר, שגמל לאביו המפנק בדרשת בר מצווה מדוקלמת היטב.

ארבע שנים חיינו בדיסנילנד. טראמפ בנה עבורנו לונה פארק חלומי שבו כל מה שרצינו קרה, על חשבון הברון. הדוד מאמריקה התגלה כמתנה שלא מפסיקה לתת, עם כיסים נטולי תחתית ומסירות מוחלטת. כשהשכנים הזהירו אותו שהוא מפנק את הילד, נחר בבוז. כשקרובי משפחה הזכירו לו שיש לו עוד כמה ילדים, גיחך. אבל עכשיו הכל נגמר.

זה לא שג'ו ביידן יזרוק אותנו לכלבים. ביידן הוא אוהד ישראל מושבע עם רקורד מושלם של תמיכה בנו לאורך עשרות שנות הקריירה שלו בקונגרס. הוא בסך הכל יחזיר אותנו לחללית האם. ינחית אותנו בעולם האמיתי. ינפץ את הפנטזיה ויפסיק את החלום.

ביידן הוא הנשיא האמריקאי הראשון והיחיד שהגדיר את עצמו כ"ציוני" תוך שהוא מסביר שלא צריך להיות יהודי בשביל זה. קראתי אתמול את הנאום שנשא בפורום סבן לפני כמה שנים בוושינגטון. אני בספק אם מנחם בגין היה מצליח לרגש אותי יותר ממילותיו של מי שהיה אז סגן הנשיא ונכנס שלשום לתפקיד נשיא ארצות הברית של אמריקה. לשמוע את היידישקייט הזה מיהודי כבגין, לא חוכמה. לשמוע את זה מאמריקאי נוצרי קשוח כביידן, זה מרטיט.

ביידן אומר בקול רם שאמריקה לא עושה טובה לישראל בתמיכתה הבלתי מסויגת וההיסטורית, אלא לעצמה. הוא מצהיר שלמרות עוצמתה הפיזית, טכנולוגית, כלכלית ומדעית של ישראל, היא עדיין מדינה במצור. הוא מפליא בסיפוריו על הרוח הישראלית, בהערצתו לנס שמכונה מדינת ישראל, ומספר שוב ושוב על הפגישה ההיא עם גולדה מאיר, כשהיה סנאטור צעיר. ראשת הממשלה הישראלית הקשישה המתיקה איתו סוד: "אתה יודע", אמרה, "לנו הישראלים יש נשק סודי במלחמת הקיום שלנו במזרח התיכון".

כשהוא מספר את הסיפור הזה, עיניו של ביידן קורנות. "גולדה", כך הוא מספר, "הביטה ישר קדימה באומרה את הדברים האלה". בעודו מנסה להמר על איזה נשק היא מדברת, האם זה הגרעין או חיל האוויר או אפילו התמיכה האמריקאית, המשיכה גולדה לנעוץ את מבטה הלאה, לעבר האופק הדמיוני, ואמרה "הנשק הסודי שלנו הוא העובדה שאין לנו לאן ללכת. אין לנו מקום אחר".

ביידן ניסה להעביר לשומעיו את ההבנה שגולדה לא דיברה איתו, אלא עם ההיסטוריה היהודית. הוא חי ונושם את ההיסטוריה היהודית משל היה בנו של מקובל מצפת. הוא מרגיש את הדופק היהודי ומזדהה בכל מאודו עם הסנטימנט הישראלי. אבל אחרי שאמרנו את כל זה, אסור לשכוח: ביידן הוא אמריקאי תומך ישראל מהעולם הישן. הוא אורח ששב אלינו מהחיים הקודמים שלנו.

כניסתו של קרנף ושמו טראמפ לבית הלבן מוטטה את יסודות כל מה שגדלנו עליו עד עכשיו. המדיניות האמריקאית המסורתית שעברה מנשיא לנשיא, רפובליקנים ודמוקרטים, לאורך עשורים, הושלכה לפח האשפה משל הייתה מחנה פליטים פלסטיני.

טראמפ, חיה מוזרה, נטולת בלמים, איזונים, כבלים, חוקים או מעצורים כלשהם, איתחל את ההיסטוריה מחדש, הכיר בחוקיות ההתנחלויות, ברמת הגולן, בירושלים, הגשים כלאחר יד את חלומותיהם הכמוסים ביותר של המתנחלים ושאר אנשי הימין האידיאולוגי הישראלי ושלח את הפלסטינים לערבות הקרח האינסופיות. זה היה טוב מכדי להיות אמיתי, אבל זה היה אמיתי. עכשיו זה נגמר.

טראמפ היה מה שהיה לא מתוך אהבת ציון או חיבה מיוחדת ליהדות. חיבתו של טראמפ שמורה לעצמו בלבד. מדיניותו הייתה תרכובת של אינטרסים: הקול האוונגליסטי, הכסף האדלסוני, המעטפת הסמוכה (ובעיקר ג'ארד קושנר), האינטרסים הכלכליים וכן, גם את זה צריך להגיד, החיבור עם נתניהו (אותו מינף רון דרמר למקסימום). אני משוכנע שאם אפשר היה למדוד רגשות אמיתיים, היינו מגלים שלביידן יש הרבה יותר רגש לישראל וליהודים מאשר לטראמפ.

אבל זה לא רלוונטי כרגע. מה שחשוב הוא העובדה שמציאות חיינו נטולת הפלסטינים עומדת להשתנות: ממשל ביידן יחזיר את הפלסטינים לחיים. תהליך השלום המקרטע לא יחודש בעתיד הנראה לעין, אבל האינטרס הפלסטיני יעשה קאמבק מרשים. אם זה טוב או רע, רק ההיסטוריה תשפוט. מה שבטוח, יהיה לנו קשה להתרגל לזה. 

הטור המלא של בן כספית פורסם במעריב סופהשבוע