מדוע אבישי בן חיים מסוכן הרבה יותר מתועמלנים קולניים אחרים

1. יד רוחצת יד

ארבעה מנהיגים היו לליכוד. שלושה מהם היו מעדיפים להיצלות באש הגיהינום מאשר לפלס ליורשי הרב מאיר כהנא את הדרך לבית המחוקקים של המדינה היהודית. מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון היו מעדיפים להפסיד בבחירות ולפרוש מהחיים הפוליטיים מאשר למכור את נשמתם ו"להכניס צלם להיכל" (כפי שניסח זאת זאב בנימין בגין בראיון לאריה אלדד ולי ברדיו 103 השבוע).

המנהיג הרביעי, בנימין נתניהו, הוא היחיד שמעדיף את טובתו האישית על טובת המדינה. הוא עצמו הסית נגד ראש הממשלה רבין בכל כוחו ולא חדל גם לאחר שהוזהר בידי השב"כ ובידי אנשיו שלו. עכשיו הוא מכניס לכנסת על גבו את איתמר בן גביר, מי שנופף בסמל שנתלש ממכוניתו של אותו רבין ואמר "כפי שהגענו לסמל הזה, כך נוכל להגיע גם לרבין".

כזכור, בסוף הם הגיעו לרבין. עכשיו הם מגיעים לכנסת. איזו סגירת מעגל מפוארת. היורש של בגין מכשיר את היורש של כהנא. יד רוחצת יד. מצד אחד נתניהו, מצד שני בן גביר, מצד שלישי ח"כ מנסור עבאס, ראש התנועה האסלאמית, התנועה־אחות של האחים המוסלמים, התנועה שהוגדרה על ידי יאיר נתניהו כ"סניף הישראלי של חמאס". גם זה כשר.

אין שרץ שלא יוכשר כדי להמשיך להרוס את המדינה מבפנים. רק לפני כמה חודשים ניהל כאן נתניהו מסע הסתה נגד למעלה מחמישית מאזרחי ישראל. מה לא היה שם: שלטי חוצות שמאיימים שגנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי הולכים להכניס לכנסת "מחבקי מחבלים". זעקות שבר בפייסבוק של נתניהו ביום הבחירות שלפיהן "ערביי ישראל רוצים להשמיד את נוכחותנו כאן".

כל זה התפוגג באחת כשהתברר שאפשר לחלץ את נתניהו מאימת הדין באמצעות כמה מאצבעותיהם של אותם מחבקי מחבלים. כל מה שצריך זה רמז קטן מבלפור כדי שעדר גדול של שופרות וחסידים שוטים יכשיר בהליך־בזק כל מה שנדרש להכשיר. כל האמצעים כשרים.

נתניהו נמצא בעמדת זינוק לא רעה לניצחון בבחירות. ומה אם הוא שוב לא יצליח לנצח? אני מניח שבמקרה כזה בבחירות החמישיות הוא יכניס לכנסת את מאיר אטינגר. מי זה אטינגר? אחד היעדים המרכזיים של השב"כ, מי שהגה את תוכנית "המרד", שמטרתה להרוס את הריבונות הישראלית בארצנו ולגרום למלחמת גוג ומגוג עם אויבינו, שבסיומה תוקם כאן מדינת הלכה.

אתם חושבים שאני מגזים? ואם הייתי כותב לפני שלוש־ארבע שנים שנתניהו יכניס את הניאו־כהניסטים לכנסת, לא הייתם חושבים שאני מגזים? אנחנו חיים בתקופה מוגזמת. המציאות מגמדת את סיוטי העבר שלנו והופכת אותם לבדיחה חבוטה.

2. "זה היה אסון"

דן מרידור הגיע לכנסת יחד עם מאיר כהנא ב־1984. הוא היה מזכיר הממשלה של בגין ושמיר, התפטר ונבחר ברשימת הליכוד. כהנא היה אבי תורת הגזע היהודית, שעשה לעצמו נפשות בשוליים הסהרוריים של הימין ונבחר לכנסת. מרידור היה מזועזע מהרעיון הזה. גם בגין, שפרש אז לביתו. גם שמיר. מי שמנע את פסילתו של כהנא היה, תחזיקו חזק, השופט אהרן ברק בפסק דין מנומק. העילה: חוסר סמכות. החוק לא אפשר אז פסילות מהסוג הזה. ברק צדק.

מרידור וחבריו בליכוד הבינו שהמדינה היהודית לא יכולה להרשות לעצמה מוטציה כמאיר כהנא בכנסת ישראל. הם העבירו את סעיף 7א' לחוק יסוד "הכנסת", שמאפשר פסילת רשימה שהיא או אחד מאנשיה מסיתים לגזענות. הסעיף כלל גם את שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור או מדינה נגד ישראל. שר המשפטים, שהוביל את קבלת התיקון הזה, היה משה ניסים. איש ימין, ליכודניק, דתי. מעניין מה הוא אומר היום.

בינתיים בילה הרב כהנא קדנציה שלמה בכנסת. כמעט כל חברי הכנסת, חוץ מכהנא, עצמו, היו מזועזעים עד עומק נשמתם מכמויות השנאה שהפיץ אדם אחד בכנסת ובמדינה כולה. מיכאל איתן הכין פעם רשימה השוואתית של הצעות החוק שהגיש כהנא, עם חוקי נירנברג. איסור חופי רחצה משותפים ליהודים וערבים, איסור יחסי מין בין יהודי למי שאינו יהודי ועוד מכל הטוב הזה.

מרידור אסף אז את כל ההתבטאויות של כהנא, הצעות החוק שלו ושאר פעילויותיו האולטרה־גזעניות ומסיתות לאלימות בשלושה קלסרים גדולים. הוא נושא אותם עמו עד היום. יש שם, למשל, כתבה מעיתון "חדשות", שסיקר אסיפת בחירות של כהנא בעכו. כהנא פתח את נאומו בפני באי הכנס בעיר המעורבת ב"שלום ליהודים, שלום גם לכלבים". כזה היה האיש שהיה.

"לא הבנתי", משחזר היום מרידור, "איך אנחנו, כיהודים, אחרי כל מה שעברנו, יכולים להתנהג ככה. זה היה אסון. ההתנגדות לכהנא הייתה מכל הכיוונים, מכל המפלגות, מכל קצוות הקשת הפוליטית. אנשים הבינו שיש גבול". מרידור היה ממובילי המסע לפסילתו של כהנא, יחד עם הליכוד כולו וכמעט כל שאר סיעות הבית.

בסיומה של אותה קדנציה, ובסיועו של סעיף 7א', החליטה ועדת הבחירות לפסול את רשימת כך. כהנא עתר לבית המשפט העליון. עתירתו נדחתה. את פסק הדין כתב השופט מנחם אלון, מומחה למשפט העברי והיסטוריון של ההלכה היהודית, והוא נחשב עד היום לאחד מפסקי הדין החשובים, המוסריים והיהודיים ביותר שנכתבו בישראל.

אחת הססמאות של הרב כהנא בתקופה ההיא הייתה "תנו לי את הכוח. אני כבר אטפל בהם". נדמה לי שנתניהו יכול לאמץ את הססמה הזו גם היום. תנו לי את הכוח, הוא מבקש מהמצביעים, אני כבר אטפל בהם. כהנא התכוון לערבים. נתניהו התכוון לכל מי שאינו נתניהו. לשמאלנים הבוגדים, לליכודניקים ההגונים, לישראלים החרדים לדמוקרטיה ולשלטון החוק, לכל מי שדמותה של ישראל, כפי שנהגתה בידי האבות המייסדים שלה, יקרה לו.

יותר מ־30 שנה אחרי פסילתו של הרב כהנא מהתמודדות לכנסת, חוזרת ישראל לימים האפלים ההם. בנימין נתניהו, היורש של בגין, מכשיר את איתמר בן גביר, היורש של כהנא. הוא לא עושה את זה בגלל אידיאולוגיה. הוא עושה את זה כי רק כך יוכל להתחמק מאימת הדין ולהמשיך את מסע ההרס השיטתי שהוא מנהל נגד המדינה ומוסדותיה.

אני שואל את עצמי מה אומרים לעצמם עכשיו אנשים כמו האלוף במילואים עוזי דיין, ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר ופליטים נוספים כניר ברקת, יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ וחבריהם. דיכטר מכיר בעל פה את המשנה הכהניסטית של בן גביר וחבריו וגם של אנשי מפלגת נעם האולטרה־הומופובית וגזענית.

אדלשטיין היה בעצמו קורבן של גזענות בוטה מצדה של דיקטטורה אכזרית. הוא נרדף בגלל יהדותו. ברקת היה ראש עיריית ירושלים, עיר השלום הקדושה לשלוש הדתות. עכשיו הם שותקים. עדר של כבשים פועות, מפוחדות, מובלות לבית המטבחיים המוסרי על שם משפחת נתניהו. הם רתומים למחרשת השנאה ומקווים שמתישהו הסיוט הזה ייגמר.

יש לי חדשות בשבילם: גם אם הסיוט הזה ייגמר מתישהו, הכתם המרוח על מצחכם לא יוסר לעולם. אות הקלון יהיה חקוק שם לנצח.

3. שנתיים צבא

במסע ההישרדות האישי שלו מחלל בנימין נתניהו גם את גופתה של הציונות הדתית. אין בישראל מגזר שנושא היום בנטל הביטחוני יותר מבניה של הציונות המפוארת הזאת. מפלגת האם שלה, מפד"ל ההיסטורית, הייתה כאן מהרגע הראשון, נלחמה כתף אל כתף עם האבות המייסדים של ישראל והציונות. תראו מה נותר מכל זה היום.

כשבצלאל סמוטריץ', ההוא שמחה נגד העובדה שאשתו היהודייה כורעת ללדת יחד עם יולדת ערבייה באותו בית חולים (או, רחמנא ליצלן, מיילדת, אחות או רופא ערביים), שהגדיר את האירוע כ"רגע יהודי טהור", שכינה את הלהט"בים כבהמות, הוא המבוגר האחראי ברשימה.

בדקתי רגע את שירותם הצבאי של חמשת המקומות הראשונים במפלגה הזו, שאמורה לייצג את המגזר שבניו ובנותיו נושאים בנטל השירות בהמוניהם במסירות רבה. שימו לב: על סמוטריץ' נכתב כבר הכל. הוא שירת שירות חלקי שבמסגרתו הוצב במקום התשיעי ברשימת "תקומה", מה שאפשר לו להשתחרר לשלושה חודשים (באמצע השירות המקוצר) כדי להתנדב בבחירות.

איתמר בן גביר לא שירת בצה"ל. שתי הנשים בחמישייה הראשונה, אורית סטרוק ומיכל וולדיגר, לא שירתו בצה"ל. עו"ד שמחה רוטמן שירת שנה אחת. במצטבר, יש לכל החמישה בסביבות שתי שנות שירות צבאי. כבוד.

כשהחל מסע ההסתה נגד מערכת שלטון החוק, מהמשטרה דרך הפרקליטות ועד היועמ"ש, אמרתי לעצמי שזה לא יעבור. יש גבול לכל תעלול. אפילו נתניהו לא יצליח לשכנע אף אחד שאנשים כמו רוני אלשיך, מני יצחקי או אביחי מנדלבליט קשרו קשר להפיל אותו. גם העלילה הבזויה ביותר זקוקה לבסיס, קלוש ככל שיהיה, של היגיון מסדר.

טעיתי. הוא הצליח. עכשיו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אף אחד לא יכול היה להאמין, לפני זמן לא רב, שנתניהו יצליח להכשיר את הכהניזם וזה יעבור בשקט. אז הנה, הוא הצליח. זה עובר בשקט.

אגב, אם תבדקו את רשימת הליכוד, תמצאו שם עוד גלולת רעל בלתי נתפסת: בוריס אפליצ'וק, משוריין אישי של ראש הממשלה במקום ה־40. אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה ויונהג החוק הנורווגי, האפליצ'וק הנ"ל עלול לתפוס את מקומו על ספסלי בית המחוקקים הישראלים, לצדו של בן גביר. מהן סגולותיו של האיש? הוא מוצג כ"פעיל עלייה רוסי" וכסיפור הצלחה ישראלי.

עיקר הצלחתו, נכון לעכשיו, היא התייצבות מתמדת מול ביתה של התובעת במשפט נתניהו, עו"ד ליאת בן־ארי, במושב חרות. אפליצ'וק עומד שם בלילות עם מגפון וצורח. "את לא עבריינית לכאורה, את עבריינית", הוא מטיח בתובעת, "את צריכה לעמוד בפני ועדת חקירה על הפיכה משפטית", הוא צועק, ומוסיף כהנה וכהנה על עבירותיה לכאורה של הפושעת הנמלטת בן־ארי.

כן, גם כאן קשה מאוד להעלות על הדעת אירוע מהסוג הזה אך לפני תקופה קצרה. ראש ממשלה מפקיע את רשימת הליכוד לכנסת כדי לצ'פר את השליחים שהוא משגר להסית ולתקוף את ראשי מערכת האכיפה בכלל והתובעת במשפטו בפרט. אף אחד לא מצייץ. אף אחד לא מתקומם. הכבשים ממשיכות לפעות, מביטות במתרחש ואינן רואות.

4. "מגן היהודים"

אבישי בן חיים כבר מזמן אינו קוריוז. הוא מסית מסוכן, תועמלן ציני וארסי ואדם שצריך היה מזמן להיתבע בתביעת דיבה קיבוצית (לו זה היה אפשרי). מבחינתי, אין שום הבדל בין בן חיים לבין השרלטן (שיש הסבורים שהוא אומן) מוחמד בכרי. כפי שבכרי הוציא את דיבתם של לוחמי צה"ל שהקריבו את חייהם למעננו במחנה הפליטים בג'נין, בדיוק כך בן חיים.

הוא מתיר את דמם ומוציא את דיבתם של משרתי ציבור, אנשי ציבור, אוכפי חוק וישראלים ישרים שעשו את עבודתם. הוא מעליל עליהם עלילות דם מטורללות, מסמן אותם ומחרף אותם, בחסות תיאוריה חברתית הזויה, שמטרתה היחידה היא להמשיך ולהכשיר את השרץ. אם יש הבדל כלשהו בין בכרי לבן חיים, הרי שהוא לטובת בכרי. הוא לפחות משרת את האינטרסים של עמו. בן חיים מפרק את עמו מבפנים.

"האליטה ואויבי ישראל רוצים להכניס את מגן היהודים לכלא ולהשפיל אותו ואת בוחריו", זה אחד ממשפטי ההזיה היותר מתועבים שהאיש אמר באותו שידור בערוץ 13, ביום שני השבוע, כשנתניהו התייצב לדיון נוסף במשפטו. בואו ננתח את המשפט הזה. "האליטה ואויבי ישראל". כלומר, לא רק שבן חיים מסמן את מערכת שלטון החוק בישראל כ"אליטה", הוא גם מכניס אותה לאותו מחנה עם "אויבי ישראל".

כלומר, רוני אלשיך, סגן ראש השב"כ, מתנחל דתי ומי שבילה את רוב חייו הבוגרים בהגנה על חייו של אבישי בן חיים, נמצא באותה סירה עם חסן נסראללה, אסמעיל הניה וגדעון סער. בואו נמשיך: "מגן היהודים". הוא מתכוון לבנימין נתניהו. בואו נחשוב רגע על הגדרתו של נתניהו כ"מגן היהודים". זו כבר אינה הגדרה פוליטית. זו הגדרה כמעט דתית, סמי־משיחית. יש יהודים בעולם. הם נרדפים. יש להם מגן, קוראים לו נתניהו. עכשיו מנסים להכניס אותו לכלא!

במה הגן נתניהו על היהודים יותר מקודמיו בתפקיד? בואו ננסה לפענח את זה. שלוש פעמים אוימה ישראל על ידי פצצת גרעין בידי אויביה. בפעם הראשונה היה זה מנחם בגין שהסיר את האיום בתקיפה צבאית. בפעם השנייה, לא כל כך מזמן, היה זה אהוד אולמרט שהסיר את האיום בתקיפה צבאית נועזת ששללה מבשאר אל־אסד כור גרעיני פלוטוגני זמן קצר לפני שהחל לפעול. בפעם השלישית היה זה נתניהו שהתייצב מול פרויקט הגרעין האיראני. הוא נאם נגד הפרויקט הזה עשרות נאומים חוצבי להבות.

מה יצא לנו מהם? האיראנים, על פי המודיעין האמריקאי, קרובים היום לגרעין יותר מאי־פעם. משהו בין מספר שבועות לשנה וחצי. 15 מיליארד שקל הוציאה ישראל על אופציה צבאית לבלימת הגרעין האיראני, אבל לנתניהו לא היה האומץ לבצע. הוא נתלה בתירוצים, הסתתר מאחורי רוחות ושדים אבל השתפן וכשל. זו האמת.

במה הוא עוד הגן עלינו? את הטרור הפלסטיני הדבירו אריאל שרון, שאול מופז, ראשי השב"כ וצה"ל במבצע חומת מגן. את השקט בצפון השיג אהוד אולמרט בלבנון השנייה. ההגנה של נתניהו מסתכמת בפרזנטציות מלוטשות, נאומים מרהיבים, דיבורים כמו חול. כשהיה צורך להיכנס לעזה ולפרק את מדינת הטרור שמתפתחת שם, הוא ברח (צוק איתן ועוד). את נסראללה הוא קיבל עם 40 אלף רקטות, היום יש לו 200 אלף. איראן על הגדרות מראש הנקרה עד חמת גדר. "מגן היהודים" מסתתר בכל פעם מאחורי תירוץ אחר. מדליף את מצגת הרמטכ"ל בצוק איתן, מאשים את ראשי זרועות הביטחון בפוטש, לא בוחל בכלום.

אז על מה מדבר אבישי בן חיים? הוא מדבר על "ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה". כלומר, כל מי שהעז ליטול חלק בחקירות נגד נתניהו, נמצא בעצם תחת כישוף של הגמוניה כלשהי, שבכלל לא ידעה שהיא כזו. המטרה פשוטה: להשפיל את המגן של כולנו. למה? כי ככה "ההגמוניה" רוצה. ככה בא לה. אם היא מנסה לסלק את מגן היהודים, סימן שהיא גמרה אומר להותיר את היהודים ללא מגן כלשהו, כלומר להביא להשמדתם. מה עושים? את זה בן חיים לא אמר, אבל שכל אחד יגיע למסקנה בעצמו.

# # #

איפה היא ההגמוניה שהוא מדבר עליה? בן חיים הוא משרתו הנרצע ביותר של יו"ר ש"ס, אריה דרעי. אתם לא צריכים אותי כדי לדעת את זה. מרוב שדרעי נרדף על ידי ההגמוניה, הוא יושב בקואליציות שונות ומשונות מתחילת שנות ה־90. הוא בשלטון (למעט הזמן שהיה בכלא). בן חיים הוא נציגו עלי אדמות. הם מחוברים למשרדים ממשלתיים, לתקציבים דשנים, לעטיני השפע של המדינה. הם ממציאים איזו הגמוניה דמונית נשגבת, תופרים סביבה מעשייה קלושה הנתמכת בכרעי תרנגולת ערופת ראש, ומפיצים את ההבלים האלה לכל עבר.

כשאתה שואל אותם למה חוקרי להב 433 הגיעו למסקנה שנתניהו מושחת, הם מסבירים שהם בכלל לא מודעים לזה שרצו להשביע את רצונה של "ההגמוניה" (שאינה מודעת להגמוניותה). כששואלים איך יכול להיות שכורש ברנור, מני יצחקי ורוני אלשיך יכושפו ויהופנטו על ידי אותם אנשי לטאה מסתוריים, הם מלרלרים את עקרונותיה של התורה המעליבה הזו, ומשוכנעים שפיצחו את המזימה.

איפה היה בן חיים כשההגמוניה רדפה את אהוד אולמרט? מה הוא עשה כשהפרקליטות החליטה להעיד את משה טלנסקי עדות מוקדמת בהליך חסר תקדים, כשאחת הסיבות הייתה "חשש לחייו" של עד התביעה הראשי? במה הוא התעסק כשהיועמ"ש נציג ההגמוניה פתח לאולמרט איזה 200 תיקים פליליים בעקבות כל בדל תחקיר עיתונאי או רסיס ממצא של מבקר המדינה?

אין לי מושג איפה הוא היה אז. אולי זה לא התאים לו לתיאוריה. אולי הוא עסק בדיוק במשפטו של שר האוצר הירשזון, עוד קורבן של ההגמוניה. אולי הוא בדיוק הקשיב לנתניהו קורא לאולמרט לפרוש מהנהגת המדינה כי לא ייתכן שאדם השקוע עד צוואר בחקירות יקבל החלטות גורליות לעתיד האומה.

מה שאבישי בן חיים מפיץ הוא תיאוריית קונספירציה שלידה מכחישי הקורונה ומתנגדי החיסונים הם דוקטורנטים במכון ויצמן. אין לו אפילו בדל של עובדה להוכחת התזה שלו. לו בדק את ההיסטוריה, היה מגלה שהשטן הגדול, אהרן ברק, היה מי שפתח את עידן החקירות נגד

הפוליטיקאים בפרשת אשר ידלין, אברהם עופר וחשבון הדולרים של יצחק רבין, שהביא להתפטרותו. ברק הוא הממציא של "מבחן בוזגלו", שבא לפרק את ההגמוניה, לא להגן עליה. אחרי קריסת מפא"י, לאורך 15 שנות שלטון הליכוד הרצופות, לא נפתחה אף חקירה נגד ראש ממשלה ימני־ליכודי.

אז מה יגיד על זה בן חיים? כלום. הוא ימשיך לשקר. יש לו גישה לתת־מודע של המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש. ליאת בן־ארי תבעה את אולמרט בהולילנד? אבל היא בנתה פרגולה! מנדלבליט סגר לנתניהו יותר תיקים מאשר פתח? אז מה. הוא עשה לנתניהו אין ספור הנחות סלב? מילא. הוא סגר את פרשת הצוללות למרות אין ספור עדויות ונסיבות המצביעות על מעורבות אפשרית של נתניהו? אין דבר. אנחנו נמשיך. יש לנו שליחות.

בעוונותיי, אני מייצג היום את ישראל השנייה, הנרדפת, הרבה יותר מאבישי בן חיים ואריה דרעי גם יחד. בשלושת העשורים האחרונים רוב הזמן אני וחבריי באופוזיציה. זה 15 שנים אני נרדף במקומות עבודתי. אני בן לילד שיצא בשאלה בגיל 13, ברח מטבריה יחף בגיל 16, התגייס לפלמ"ח בגיל 17 והציל יהודים באירופה בגיל 19. אחר כך הוא השאיר את אחיו הבכור בשדות פלשת, כיס פלוג'ה. כל חייו נלחם למען עמו ומולדתו. רק צירוף מקרים נדיר וביש מזל גרם לו להיוולד אשכנזי. הוא התחתן עם ספרדייה טהורה, שרוססה בדי־די־טי כשהגיעה לנמל יפו ב־1948 אבל לא באה בטענות. היא גידלה שלושה ילדים על שתי פרוסות נקניק בשבוע, תפרה להם בגדים וחינכה אותם לציונות טוטאלית.

בן חיים, כך אני למד מפרסומים ברשת, חי בווילה ביישוב יוקרתי, נוהג ברכב גדול, נשוי לבכירה במשרד הבריאות ונושא את כליו של מי שמחזיק בית קיט בספסופה ונחשד (פעם שנייה) בעבירות של טוהר המידות. ועוד לא דיברנו על "מגן היהודים", האליטיסט אנין הטעם, סיגרים ושמפניה, המולטי־מיליונר שמחזיק ארבעה בתים (בעצם, אנחנו מחזיקים) ורעייתו מתעמרת במשך שנים בנשים המוחלשות ביותר בחברה. אני, בגיל 60, משלם עדיין שכר דירה ונוהג ברכב של העבודה. ישראל השנייה, עאלק.

בן חיים הוא איש מסוכן. בהשראתו התחלנו לספור, שוב, אשכנזים וספרדים. בהשראתו אנחנו שופכים בנזין על מדורה עתיקה שהולכת וגוועת עם השנים, הולכת ומיטשטשת. הוא מחטט בפצע הישן שלנו במברג חלוד. שמחתי מאוד שברוך קרא, עוד הגמון מסוכן, כינה אותו "שקרן" בשידור. קרא התנצל אחר כך ברמה האישית (אך לא העקרונית). במקומו, לא הייתי מתנצל. אבישי בן חיים מסוכן יותר מתועמלנים קולניים אחרים. הוא בא בנעימים, מטפטף אהבת ישראל לכל עבר, מתעטף בארומה אקדמית ומפזר רעל וחומצה על המרקם העדין כל כך שבנינו כאן.

למרות כל האמור לעיל, זו זכותו להמשיך להפיץ את דברי התועבה האלה ואגן עליה בכל כוחי. לו היה מזכיר שמות, אפשר היה לתבוע אותו דיבה.

5. הלל החכם

כדי להיזכר בהגמוניה שהביאה אותנו עד הלום, בואו נגיד כמה מילים על שלמה הלל ז"ל, שנפטר השבוע בגיל 97. הלל היה עולה מעיראק, מראשי פעילי העלייה העיראקים, שהפך לאחד מבכירי מפלגת העבודה. הוא הגיע לתפקיד יו"ר הכנסת והיה אדם נעים הליכות, צנוע, ציוני נלהב וישראלי נפלא.

בנו של הלל, ארי, כתב השבוע פוסט לזכרו. אני מרשה לעצמי להביא כאן כמה קטעים ממנו:

"מערכה ראשונה: 1975, ממשלת רבין הראשונה קמה. המפד"ל מאחרת להיכנס ושלמה הלל מקבל לפיקדון את משרד הפנים. על שולחנו הוא מוצא מכתב המבקש להכיר ביהודי אתיופיה כיהודים לצורך חוק השבות (החלטה בירוקרטית שבסמכות שר הפנים). במגירה אחרת הוא מוצא מכתב מאת הרב הראשי הראשון לציון עובדיה יוסף זצ"ל הקובע נחרצות שיהודי אתיופיה הם יהודים לכל דבר. הלל ממהר לקרוא לפקידי המשרד – שהיו אנשי מפד"ל, אך אלה מסבירים לו שהעניין מסובך ויש התנגדות וכדאי לזמן דיון. אבל עד שהדיון מגיע אבא כבר לא שר הפנים".

מפד"ל, למי ששכח, הומרה בימינו לסמוטריץ' ובן גביר. אבל הלל לא ויתר. הנה המשך הפוסט: "מערכה שנייה: 1976 אחרי כשנתיים: המפד"ל פורשת מממשלת רבין בשל נחיתת מטוסי 15F בשבת, ושלמה הלל נקרא שוב להיות שר הפנים. הוא שואל: מה קרה עם העניין האתיופי? וכשהוא מבין ששום דבר לא זז, הוא מחליט מיידית להחיל על יהודי אתיופיה את חוק השבות. הוא, ממוצא עיראקי, שנשא את אמי תמימה ממוצא אוסטרי, לא הסכים להפרדה בין אנשים בשל מוצאם".

ארי הלל ממשיך: "זום אאוט: באותם ימים ממש חיה בגונדר בצפון אתיופיה ילדה צעירה בשם נתמר, שלא יודעת שגורלה ישתנה לתמיד מהחלטה של שר פנים בירושלים הרחוקה. באותם ימים גדל בירושלים ילד בשם ארי, שעסוק בשאלה למה הפועל ירושלים שוב הפסידה ולא יודע שאביו חתם על החלטה שתשנה את חייו לנצח".

"מערכה שלישית: נתמר, הילדה מאתיופיה כבר בחורה, וארי, כבר בחור בן 24 (שכבר השלים עם זה שהפועל מפסידה), נפגשים על מדשאות אוניברסיטת תל אביב. מתאהבים ומתחתנים. מערכה רביעית: לנתמר ולי ארי נולדות שלוש בנות מקסימות, שהופכות את שלמה הלל לסבא מאושר. ותגידו לי אתם, האם זה לא סיפור פלאי? איך שלמה הלל שר הפנים חותם על החלטה שתאפשר את העלאת יהדות אתיופיה בלי שיכול היה לנחש שהחלטה זו תהפוך אותו לסבא גאה ומאושר. האם זה לא פלא? כמה פעמים זוכה אדם לשכר על מעשיו כבר בעולם הזה? בימים הקשים הללו אנו צריכים ללמוד את הלקח: אחדות ושילוב בין כל חלקי העם יהיו בהם שכר ותשועה מיידיים לכולנו".

זה הסיפור שלנו. הסיפור המופלא שלנו. המרקם החד־פעמי, הלא ייאמן, שהצליח העם העתיק שלנו לבנות כאן אחרי 2,000 שנות גלות. אם שלמה הלל הוא ההגמוניה, אני שמח לשרת כהגמון תחתיו.
[email protected]