הסגר מאחורינו והטבע לפנינו. אין מגבלות תנועה והגבלת מטרים, ואני, חיית שטח, שאינדיאנה ג'ונס פראייר לידה, גררתי את המשפחה בבוקר של שבת שמשית לקרוע את הספר. לבשתי בגדי חאקי, חבשתי כובע טמבל, התנענו את הרכב, הכנו מסלול אגדי ונסענו. עד כאן הבדיות והשקרים.

יצאנו לטיול, זה כן, אבל ביני לבין ספי בן יוסף מפרידים אלפי קילומטרים של יכולת התמצאות בשטח, לקונה קשה בידיעת הארץ ובעיקר מחסור במוטיבציה ורצון להזיז את הרגל מחוץ למפתן הבית. בגלל רגשי האשם שהלכו והצטברו בתקופת הקורונה חרגתי ממנהגי ועזבנו את מבצרנו לטובת הצפון. יותר נכון למרכז, לאזור הרי יהודה. על היעד החלטנו בדרך. אינסטגרמר עם תמונות מהממות וידענות מרשימה סימן לנו את המסלול בפוסט ברור שכיוון אותנו לאזור הסטף. אצלו הסיור נראה עוצר נשימה. צילומים מרהיבים מתעדים חיוך קבוע שמלווה בקרני שמש הבוקעות מבין ענפים מוריקים. אצלנו על ההתחלה נתקלנו בפקק נורא. עוד לא ראינו קצה קצהו של פרח וכבר התחלתי להצטער על שנטשנו את המבצר החמים לטובת צפצופים ודוחק.

הקטנה התחילה להתלונן, ואשתי ההריונית חשה צימאון קשה. כטייל בלתי מיומן לא הבאתי מים, אוכל ובעצם כלום, חוץ ממצב רוח. וכך נאלצנו לעשות רונדלים אינסופיים בחיפוש אחר לגימה. בתום ריב קולני עם ווייז ופספוס חוזר ונשנה של פנייה בכיכר שהופכת לדרך מהירה, מצאנו את הנדרש אצל גזלן, עוקץ, שראוי לפרק שלם ב"המתחזים". הנ"ל מכר לנו שתייה במחיר נדל"ן בבוורלי הילס. שתינו לרוויה ונדחקנו בין שני רכבים.
שלפנו את מיכאלה מהאוטו והתחלנו לחפש פיסת עפר נטולת בני אדם ומלאה בטבע. צעדנו וצעדנו. מימיננו משפחה שהקימה מאהל שבעה כוכבים, שכלל כיסאות מתקפלים, מטבח נייד, מנגל אדיר ועמדת קינוחים. משמאל, על שרפרפים מהודרים, שני שפים מפעילים ווק ובו בשר, ירקות מוקפצים ושמנים מדיפי ניחוחות גן עדן. באמצע - אנחנו. משפחה נטולת מחצלת, שמצאה מפלט בפינה הררית ומסוכנת עם עץ שמעניק מעט פרטיות.

הקטנה החלה להצביע על פרחים ושיחים, תוך דרישה מיידית למידע. "מה זה?" ביקשה לברר. "הפרח הזה?", השבתי בקור רוח, "זו חוחית השושנה. והשיח שכאן? עכבובית הסלע". אשתי התעלמה, הגיבה באדישות. מיכאלה הביטה בי באופן ספקני ועדיין קיבלה את ההסבר על תחום שבו אני סתום כבלוק.

המשכנו בכביש מתפתל, שחלקו כורכר, לתחתית ההר. הגענו לוואדי יפה ועמוס. במתחם אפשר לקנות גבינות ומטעמים תוצרת בית וללטף עזים. התור לתענוג הקולינרי היה ארוך מאוד. התפשרנו על שיח ער עם העזים. הבת שלי התאהבה בהן מיד, ליטפה אותן עד שנוצר קשר הדוק בינה לבין עז אחת, אדמדמה וחביבה. העברתי לה כמה עלים כדי להאכיל את החברה החדשה, וזו בלעה את המטעם במהירות.

למרבה הצער קטפתי בשוגג גם חתיכה ירוקה שצרבה את עורי. זה סרפד, הסביר לי בהתנשאות חכמולוג שנראה כאילו סיים עכשיו את שביל ישראל בדילוגים. בעודי שוקל מה להשיב, היד הקוטפת החלה לבעור. אדמומיות, עקצוצים ואינפלציה של בונקלעך פקדו אותי. טסנו בחזרה לאוטו תוך שניסיתי לקרר את המפגע באלכוג'ל ולחשוב על דברים קרירים ונעימים.

משם המשכנו לאכול משהו בעין כרם. מקום משגע עם לוק אירופי, שבו מציאת ספסל וכיסא פנויים היא עניין קשוח בשבת. המקום היה מפוצץ לחלוטין. בטעות ובמזל התפנתה חנייה. כשבטננו מקרקרת והאצבע בוערת, נכנסנו למקום חמוד שהציע שלל מטעמים וסלסילות פיקניק. אכלנו ונרגענו. בראש שקט ושליו הצעתי לאשתי שנסיים את ההרפתקה ונחזור לחוף המבטחים האהוב עליי מכל: הטלוויזיה שלי.

ברכב קרה דבר מוזר. פתאום, משום מקום הגיחו עשרה אפצ'ים ברצף. אלו התגברו והפכו למאות. עיטוש אחר עיטוש. בנוסף הצטרפו קשיי נשימה ונזלת טורדנית. תמיד ידעתי שיש לי אלרגיה מסוימת, אבל מעולם לא ידעתי בדיוק למה. בדרך מהסטף לגבעתיים פרפרתי בין חיים למוות. הגענו הביתה, נרגעתי, קינחתי את אפי, והחולי חלף כלא היה. הדלקתי נטפליקס ופתאום הרגשתי בריא יותר וצעיר יותר ב־20 שנה. הטבע כנראה לא בשבילי.