איך שלא מביטים על זה, כל אחד מהתסריטים העומדים עכשיו בפני בנימין נתניהו הוא סיוט בפני עצמו. נתניהו הצליח להכניס את עצמו למסלול חלומות שאדם יכול לאחל רק לשונאיו. זה לא הליכוד, זה לא אנחנו, זה האיש היחיד מתוך מפלגת השלטון שלא מסוגל להקים ממשלה, שלא יכול לקחת את הקלפים המצוינים שנתנו הבוחרים למחנה הימין, ולבנות מהם בקלילות קואליציה יציבה והומוגנית.
לכן ניצב נתניהו מול התסריט הסביר ביותר בעת כתיבת השורות הללו - מערכת בחירות חדשה. רק שמבחינת ביבי, מעבר לסאגה אלקטורלית נוספת, תובענית, יקרה ומסוכנת, הבחירות הבאות כבר תהיינה שונות מכל מה שראינו עד היום. חודשיים לאחר הבחירות באוגוסט או ספטמבר, נופלת הגיליוטינה. בנובמבר ימונה בני גנץ כראש ממשלה, על פי חוק. או אז, מעבר לאובדן השליטה האבסולוטית שיש לנתניהו היום, בכלל לא ברור שבג"ץ יאפשר לו להמשיך לכהן כשר. סיוט כבר אמרנו?
מלא־על־מלא צרות
גם אם יתגשם החלום הוורדרד של נתניהו, אותה ממשלת ימין "מלא־על־מלא", גם אם ברגע האחרון יושגו 61 מנדטים כולל ימינה, אז רק יתחיל להתממש הסיוט הגדול ביותר שלו, שממנו חמק בכל שנותיו כראש ממשלה. לראשונה הוא ייאלץ לא רק לדבר, אלא גם ליישם את מדיניות הימין.
מאז שנבחר לראשונה, הקפיד נתניהו להכניס לממשלה שותפים מהשמאל ולהמציא אינסוף תירוצים לבוחריו ולשותפיו "הטבעיים", כדי להסביר מדוע הוא ממשיך לנהל את המדיניות של פרס ורבין. מהסכם חברון ועד הסכם וואי, מנאום בר־אילן ועד המדינה הפלסטינית בתוכנית טראמפ, ממניעת בנייה בגבעת המטוס ועטרות בירושלים ועד חנק ההתיישבות ביו"ש. מאי־פינוי חאן אל־אחמר ועד השתלטות הרשות הפלסטינית על שטחי c ביו"ש. שלא לדבר על כך שדווקא ביבי הוא שבלם לאורך השנים את היוזמות לתקן את מערכת המשפט, כולל פסקת ההתגברות ושינוי הרכב השופטים בבית המשפט העליון.
כעת, אחרי שבמצוקתו הוא התחנן בפני איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' לחבור כדי להושיע אותו, הוא הוזה על חיבור עם שנואי נפשו האמיתיים, איילת שקד ונפתלי בנט. רק שהקושי האמיתי ברומן הזה הוא לא העוינות האישית, המוזרה בפני עצמה, אלא עצם המדיניות. נתניהו ייאלץ להוציא לפועל את הקו האידיאולוגי של ימינה והציונות הדתית, ששותפים לו רבים גם בליכוד עצמו.
בממשלת 61 "מלא על מלא" נתניהו לא יוכל להתחמק ולתעתע. הוא יהיה תלוי באצבע של אנשים רציניים שבקיאים בפרטים ויודעים היטב מה שוות הבטחות של ראש הליכוד. רק לחשוב על כך שכיסאו יהיה תלוי באצבע של אורית סטרוק, שקד, סמוטריץ' או בנט. ואיתמר בן גביר כבר אמרנו?
האחריות של בנט ושקד
אלא שהסיוט הזה של נתניהו הוא החדשות הטובות היחידות שעשויות לצמוח מהמצב המופרע שאליו הוכנסנו. כי ממשלה שתלויה במפלגות החרדיות והחרד"ליות היא לא בהכרח הדבר הטוב ביותר שדרוש עכשיו למדינת ישראל. אלא שארבע שנות כהונת ממשלת ימין אמיתי עשויות להצמיח הכרעה אסטרטגית שהייתה צריכה להתרחש לפני שנות דור. לסגור סופית את הזיות המדינה הפלסטינית, לבסס את ההתיישבות, לשים קץ לניסיונות לעקור אותנו, מהאג ועד מועצת הביטחון. אחרי ארבע שנים של מדיניות ימין אמיתי, יסתיים הוויכוח הפנימי העקר בעניין הפלסטינים, ונוכל לצלול לסוגיות הפנימיות שבאמת יכולות להשפיע ולשפר את החיים שלנו: משינוי המבנה החברתי של המדינה ועד פתיחת הכלכלה והשגת חירות משלטון הוועדים הגדולים.
אלא שכדי להבטיח שממשלת 61 תגיע להישגים בתחום ההומוגני שלה, חייבים ראשי מפלגות הימין האמיתי שבתוכה לבוא עם רשימת דרישות מיידיות, עם מועדי הגשמה ופרוצדורות סדורות להתממשות. בתוך חודשים חייבת להשתנות מערכת החקיקה ביו"ש באופן שיאפשר שוויון גם ליהודים. צריך יהיה להסדיר מיידית, בהחלטת ממשלה אחת, את ההתיישבות הצעירה, לבנות בירושלים ובינה לבין מעלה אדומים. וחשוב מכל – להפעיל תוכנית סדורה להצרת צעדי הרשות הפלסטינית, בואכה מיטוטה. שלא לדבר על עצירת ההשתלטות הבדואית והערבית על שטחי מדינה בנגב ובגליל. אם כל זה בר־השגה, ייצא מתוק מעז.
רק שבממשלת ימין שכזו, אם תקום, תהיה למפלגת ימינה אחריות כפולה. מצד אחד, לדחוף את היעדים האידיאולוגיים שלה, ומצד שני לתפקד כמבוגר האחראי. זה שאחראי לריסון הקואליציה החרדית־חרד"לית, שעלולה לסכן את המבנה החברתי שלנו. זה שחייב לוודא שגם כאשר מתקנים דברים, לא שופכים את התינוק עם המים. למשל, כן לתיקון היחס שבין הרשות המחוקקת לשופטת, אבל לא לסירוס בית המשפט וביטול "זכות העמידה". כן למינויי אמון שיגשימו את רצון הבוחרים, לא להרס אמות מידה של מקצועיות, יושר והישגים אמיתיים. בממשלת ימין על מלא, דווקא ראשי ימינה יהיו חייבים לעמוד על משמר הממלכתיות והשפיות.
האתגר הערבי
האופציה המסויטת האחרונה, שנראית ריאלית מתמיד, היא הניסיון האלכימי להרכיב בין הרשימה האסלאמית של מנסור עבאס לבין בן גביר, סמוטריץ' ובנט. קשה להגזים במידת הקושי למצוא נוסחה שתאפשר לצאת לדרך, אבל עוד יותר קשה לתאר כיצד תיראה שגרת ממשלה שנסמכת על הימין הכי מובהק ומפלגה ערבית אסלאמית.
מרבית מצביעי הימין אולי מזדעזעים מעצם המחשבה על שיתוף פעולה עם מפלגת רע"ם. במיוחד אחרי שהזכירו לנו בימים האחרונים כיצד פעלו חברי כנסת של רע"ם על פי מיטב הרפרטואר האנטי־ישראלי של מנהיגי הציבור הערביים. מביקורי מחבלים רוצחים בבתי הכלא ועד התבטאויות אנטי־ציוניות מעוררות חלחלה.
אבל נפל דבר. מנהיגי המפלגה הזו והבוחרים שלה המחישו השבוע שהם רוצים לשבור את מסלול העוינות האוטומטי מול לב החברה היהודית. קלטו שהקו הקלאסי הערבי־ישראלי, זה שבמסגרתו מתייצבים ערביי ישראל תמיד למאבק הלאומני הפלסטיני נגדנו, לא הוביל אותם לשום מקום. שדווקא החיבור וההשתלבות הם כרטיס הכניסה לחיים הכי טובים. שוויתור על שלילת המדינה הציונית יוביל דווקא אותם לשגשוג.
זו גישה מרעננת ופיקחית, שמזמנת לחברה הישראלית כולה סיכוי להפוך להומוגנית, בריאה ומצליחה הרבה יותר. אבל ספק רב אם יהיה בה די בנסיבות הנוכחיות. כי גם אם נניח להיסטוריית ביקורי המחבלים והילולי הרוצחים של חברי רע"ם, השאלה היא אם קואליציית ימין תוכל לעמוד בדרישות של מנסור עבאס, ואם רע"ם תוכל לעכל את מדיניות הימין המלא־על־מלא.
למשל, הדרישה הראשונה של רע"ם תהיה להעלים עין ולאשר את ההשתלטות הבדואית והערבית על שטחי מדינה אדירים בנגב ובגליל. להכשיר את הפרות חוקי התכנון והבנייה האינסופיים שמבצעים הערבים. איך יחיה עם זה סמוטריץ', מי שבנה את ארגון רגבים? כיצד תגיב שקד, מי שהובילה את מה שמכונה חוק קמיניץ, שחוקק כדי לשים לכך סוף? וזהו רק האתגר המדגמי הראשון למשמעות החיבור שאמור להציל את נתניהו.
סיוט, כבר אמרנו?