בהיסטוריה של הכדורגל יש שחקנים שתמיד ייזכרו כמחמיצנים. כאלו שמצליחים לספק את הסחורה ברגעים חסרי חשיבות, אבל מתקשים להתעלות בזמנים הקריטיים - בדיוק כשזקוקים להם יותר מכל, כשהמשחק הגיע לרגע חשוב ומכריע.
בניצחון 7-0 על קבוצה יריבה ומוחלשת, המחמיצנים ילהטו עם שלישייה. בסוף העונה, אחרי שנחרצו הגורלות, הם יפגיזו עם גול מהסרטים, כזה שיירשם כאחד היפים בשנה. במפגש עם יריבה ידועה, בעלת שם עולמי, שייערך במחנה האימונים רגע לפני פתיחת הליגה, כל כדור שייצא מרגליהם יחורר את הרשת ויסוקר בהרחבה במדורי הספורט כסנסציה. אבל אז, ברגע המשמעותי, בגמר הגביע או במשחק על הישרדות בליגה או בפנדל שנשרק בתוספת הזמן, כשכל העיניים מופנות אליהם - הם יפקששו. יחמיצו, יחליקו, ימעדו, יחטיאו בעיטה שדרדק היה מדייק בה, ויגרמו לאוהדים לתפוס את הראש באכזבה ולאכול את הלב לשנים ארוכות.
יש סוג כזה של שחקנים. הם אינם מרושעים, חובבנים או רשלנים, חלילה. ממש לא. לעתים יש להם כישרון רב, רצון ואינטליגנציה, אך למרבה הצער אין להם עמוד השדרה היציב והמוצק שהופך את האדם הממוצע לכוכב אמיתי. לאחד כזה שיכול לקחת אחריות. שאפשר לסמוך עליו שיעשה את הדבר הנכון ברגע הקשה ביותר, וישים את הרגל בדיוק היכן שצריך כדי להביא את התואר לקבוצתו. צריך אופי מסוים בשביל זה. עצבים מברזל וקור רוח חריג, שמאפשר לאדם לא להירתע מהמעמד ולא להיכנע לפיק הברכיים.
המנגנון הזה תקף גם לעולם שמחוץ למגרש הספורט. לא פעם בחיים אנחנו פוגשים אדם שמחזיק בתכונות הללו. אחד שיודע לקחת את העסקה הנכונה, לתפוס הזדמנות בשתי ידיים, להפציץ עם כריזמה בפרזנטציה דרמטית, להילחם עם הדירקטוריון על מה שנכון ובעיקר לא להתבייש לעשות את הצעד שרבים חוששים ממנו בדרך לצמיחה. בנתיב אל הגדולה.
אצל רבים מהמצליחנים אפשר להבחין באותו הרגע שבו הם לא התקפלו והסתערו על היעד, על אף המכשולים שעלולים לגרום ביעותים לאדם מהשורה. כמה פעמים פגשתם או קראתם על אנשים ששמעו, בדיוק כמוכם, על השינוי העתידי בשוק הנדל"ן או על המטבע החדש והמבטיח שעתיד לנסוק והם, בניגוד אליכם, היו די אמיצים כדי לעשות את הצעד הנוסף שלא עשיתם, ועלו כתוצאה מכך לגדולה?
גם הפוליטיקה עובדת לפי הנוסחה הזו. מחמיצנים תמיד היו בפרלמנט הישראלי, אבל נדמה שבעקבות הבחירות האחרונות הגענו לעונת השיא. בשבוע האחרון נחשפה בפנינו מצגת ארוכה של החמצות מסמרות שיער. בחודשי הקמפיין הארוכים המחמיצנים התייצבו מול המצלמות עם מסרים נוקבים. הם יצאו בהצהרות לוחמניות ונשאו נאומים נלהבים. ההמונים לא ממש השתכנעו ובסוף חלק מהמפלגות שנראו כהבטחה כבירה הגיעו לקו הגמר בקול ענות חלושה.
אבל אז שיטת הבחירות המוזרה שלנו טרפה את הקלפים, ומה שלא עשו הבוחרים עשו המזל והנסיבות. והנה, לאותן דמויות נפתחה הזדמנות להבקיע. לשים את הרגל כמעט מול שער ריק ובהמשך למטאפורה, זה קרה גם בזמן פציעות. כל מה שנדרש מהם הוא האומץ ליישר את הגב, להבליט את החזה ולעשות את מה שהופך אדם מעוד הבזק חסר משמעות בהיסטוריה הפוליטית הארוכה והמייגעת שלנו לגורם שיזכרו. לחבר כנסת שעשה שינוי והפך את היוצרות. אבל אז, בנקודה המכרעת, הם התייצבו מול הכדור, מילאו את הריאות באוויר והניפו בנחישות את הרגל, אך במקום להבקיע הם נתנו לספקות ולהרהורים המיותרים לנגוס בביטחון העצמי שלהם, מה שהוליד החמצה איומה.
עכשיו, כדרכם של מחמיצנים, הם יורים תירוצים בקצב הסילון. "עם ישראל", "יושרה", "טובת הציבור" ועוד שלל ססמאות שנשחקו עד דק עולות על שפתותיהם. זה כבר לא משנה. בסוף יש פה עניין קל להבנה: פשוט אין להם את זה. לא משנה כמה פעמים יקבלו הזדמנות, הם ימשיכו להחמיץ. ככה הם בנויים.
כל זה קורה כאשר מנגד עומד רונאלדו של הפוליטיקה הישראלית: אדם אחד שיבקיע בדיוק כשצריך. בלי נקיפות מצפון וללא עכבות. איש שיודע שהעיקר בחיים הוא שהכדור יתגלגל פנימה בדקה היעודה.