החוט המקשר בין פרעות תרפ"א למאורעות תשפ"א

את סבא אברהם לא הכרתי מעולם. הוא נפטר ממחלה קשה כ־16 שנים לפני שנולדתי, בסמוך לנפילת בנו יוסי, קצין בצבא ההגנה לישראל, אי־שם במחצית הראשונה של שנות ה־50.

אלמלא היו פרעות של ערבים באופנה כבר לפני יותר מ־100 שנה, אפשר שלא הייתי בא לעולם. על פי האוטוביוגרפיה "סיפורים מהחיים", שפרסם דודי, קובי אביעזר כמה שנים לפני מותו, התגייס אברהם אביכזר לארגון השומר מיד לאחר הקמתו בשנת 1909.אגב, הארגון, שבמידה רבה עיצב את דפוסי מדיניות הביטחון הציונית, עם הססמה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", היה בוודאי נחשב היום לארגון ימין קיצוני, כאשר גם באותם ימים הואשמו חבריו בפגיעה חסרת הבחנה בערבים, ובחלק מהמושבות אף סולק ממלאכת השמירה, אחרי שהואשם בהתגרות בערביי הסביבה.

סבתא מלכה נפטרה כשהייתי עדיין טירון, באביב 1987. בחודש דצמבר של אותה שנה, מצאתי את עצמי - חייל בקורס מ"כים - מוקפץ לעזה, בגלל האירועים האלימים שזכו במשך השנים לכינוי "האינתיפאדה הראשונה". אף על פי שהשבוע נזכרו כולם באירועי אוקטובר 2000, הרי שגם אירועי אותם ימים זכו להד נרחב בין ערביי ישראל, שהתבטא ב"ימי זעם" ובהסתה מצד ההנהגה המקומית. א' תושב יפו, שהיה איתי במחלקה, זכה מאיתנו להקנטות חבריות על בסיס יומי, ברוח: "אחי, התקשרו מיפו, השכנים שרפו לכם את הדירה".

אף שהייתי באותם ימים שמאלני-שבשמאלנים, על גבול הסירוב לשרת בשטחים, אני זוכר איך חדרו לתודעתי המילים: לא כיבוש (הרע כשלעצמו) ולא פרובוקציה (אגב, באותם ימים, נטולי "גרעינים תורניים", העילה הרשמית לפרוץ האינתיפאדה הייתה בכלל תאונת דרכים!), אלא עוד פרק בסכסוך בן יותר מ־100 שנים.

נזכרתי השבוע בשני האירועים: הראשון - שעליו לא שמעתי כלל עד לפני כמה שנים. והשני - מהימים שבהם עוד האמנתי שאם רק נוותר ונתפשר, ישרור כאן שלום עד קץ כל הימים.גזענות יהודית היא קודם כל בושה, ועם או בלי קשר אליה אפשר כמובן לדון בתרומתם להסלמה של "גרעינים תורניים". אבל לא צריך להיות אחד משניהם כדי להבין שכאשר בן אדם מרגיש מוזנח ומופלה על ידי המדינה, הוא לא זורק בקבוק תבערה לבית כנסת או מבצע לינץ' בשכנים.

דיברו לא מעט על "סימטריה" ועל העובדה (החמורה כשלעצמה) שיש גם פורעים יהודים שמכתימים את כולנו. זה נכון כמובן, אבל העובדה שאני מסוגל לזכור בעל פה את שמות אלה שנרצחו במעשי טרור של יהודים, לעומת אלימות של עשרות אלפי פורעים, בעידודם של מנהיגים פוליטיים ודתיים, מלמדת אותנו שעוד רבה היא הדרך לניצחון הציונות.

גזענות היא מחלה אנושית ארורה, אך גם מי שלא לוקה בה לא פטור מהצורך להביט במציאות נכחה: לא 1967 ולא 1948, לא כיבוש ולא בן גביר, אלא קו ישיר של פרעות שמתוח בין תרפ"א לתשפ"א.