ב־1967 השיג צה"ל את הניצחון הצבאי הגדול ביותר בתולדותיו. במונחי הימים האלה, בתוך שישה ימים הנחית צה"ל "מכה קשה" על צבאות מצרים, ירדן וסוריה, שלל מהם את מרבית היכולות וגבה משלוש המדינות "מחיר כבד". אלא שההצלחה הצבאית לא רק שלא עיקרה את הרצון של מנהיגי ערב להילחם – היא דרבנה אותו. שבועות מתום המלחמה התחדשה האש והתפתחה למלחמת התשה של שלוש שנים. הרתעה, מתברר, תלויה לא רק בעוצמת המכה הצבאית שאתה מנחית על האויב.
טרוטי עיניים, אחרי כמעט שבועיים בלי שינה, התחבטו בלילות האחרונים בכירי צה"ל אם ניתן לצפות שהמערכה הזאת תביא לשקט מוחלט וממושך לדרום. על דבר אחד הסכימו כולם: המערכה הזאת לבדה לא תספיק כדי להבטיח שקט מוחלט, והמבחן של ישראל יהיה ביום שאחרי.
הרוב טענו שברקטה הראשונה שתתרומם מעזה אחרי המבצע, או אפילו אחרי צרור הבלונים הראשון – ישראל צריכה להיות מוכנה להתנפל שוב על חמאס ולצאת לסבב לחימה נוסף. המיעוט סבר שמדיניות כזאת תהפוך אותנו לשבויים בידי כל פרחח עזתי שיש לו רקטה או זר בלונים ויתחשק לו לראות את חמאס חוטף. על דבר נוסף היה קונצנזוס: שבזמן שיד אחת תמשיך להניף נבוט על עזה – יד שנייה חייבת להציע גזר שייצור לחמאס מוטיבציה לשמור על השקט ויגדיל את מחיר ההפסד.
כדרכה, המנהיגות הישראלית לא טרחה להכין מראש מנגנון סיום מדיני שיקַבֵּע את ההישגים הצבאיים, וקיוותה שהפעלת הכוח של צה"ל תפתור עבורה את כל הבעיות. אף על פי שהעימות נפתח בהפתעה של חמאס בירי על ירושלים, צה"ל נכנס אליו מוכן היטב. המהפכה התעשייתית שעבר חיל האוויר בעשור האחרון, תחת אמיר אשל ועמיקם נורקין, הפכה אותו למכונה משומנת עם הספקי תקיפה אדירים. בשילוב עם מודיעין מדויק שנאסף באמ"ן מאז צוק איתן, בשיתוף פעולה הדוק עם השב"כ, הם הפכו את יכולות האש הישראלית לקטלניות במיוחד.
פיקוד הדרום שכלל בשנים האחרונות את תאי התקיפה שלו ואת תוכניות האש, תחת האלוף הרצי הלוי, והצליח בכל ימי הלחימה לאתר ולתקוף עשרות מטרות מזדמנות. שלא כמו מערכות קודמות, שנוהלו ברובן מהמטה הכללי, הפעם עיקר המערכה מנוהל על ידי אליעזר טולדנו מתוך פיקוד הדרום. המכשול התת־קרקעי שתא"ל ערן אופיר התעקש להקים למול התנגדות של חלק ממפקדי צה"ל – הוכיח את עצמו ושלל לחלוטין מחמאס את יכולת ההפתעה דרך מנהרות התקפיות שחודרות לישראל.
לנוכח ההפתעה של חמאס בפתיחת המערכה, החליט הרמטכ"ל אביב כוכבי להפעיל כלי שפותח בצה"ל כמהלומה אסטרטגית למלחמות גדולות יותר. "מכת ברק" – היכולת להשמיד מהאוויר את המערך התת־קרקעי בעזה - היא שהביאה עד כה את ההישג המשמעותי ביותר של צה"ל במערכה הזאת. הייתה התלבטות אם נכון לחשוף יכולת כזאת בעימות מוגבל, והוחלט בצדק להשתמש בה, הן כדי להעמיק את הנזק שייגרם לחמאס, והן מתוך הבנה שההישג הזה יהדהד עד ביירות.
שאלה של מטרים
ערב הפסקת האש - התוצאה על הלוח איננה חד־משמעית. חמאס השיג שלושה הישגים אסטרטגיים: הוא התקבע כ"מגן ירושלים", כמי שהצליח לפנות את הכנסת ממחוקקים ואת הכותל ממתפללים; הוא נתפס כמוביל את האירועים ביהודה ושומרון וגם בתוך ישראל, וכמי שמחולל גם הסלמה בגבול הצפון; והוא העלה שוב את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום בדעת הקהל העולמית.
למול ההישגים האסטרטגיים של חמאס, רשם צה"ל הצלחות אופרטיביות: הוא שלל מחמאס את התווך התת־קרקעי, שהיה מרחב הלחימה העיקרי של הארגון, ועשה את זה מהאוויר וללא תמרון יבשתי. לחמאס ייקח שנים לשקם את ה"מטרו", וסביר גם שהפגיעה הזאת תשלח אותם לחשב מחדש את תפיסת הלחימה שלהם.
צה"ל הצליח להשמיד כמעט כליל את יכולת ייצור הרקטות, מה שייקח לחמאס ולג'יהאד לפחות כמה חודשים לשקם. הוא נטרל כמעט לחלוטין את ההשפעה של חוליות הנ"ט של חמאס, את הכוח הימי, את הכלים הבלתי מאוישים ואת כוחות הפשיטה היבשתיים. כיפת ברזל קיזזה משמעותית את השפעת הירי על העורף. הרקטות של חמאס הצליחו לגרום לפגיעה כואבת אבל מוגבלת בעורף, והארגון לא רשם שום הצלחה משמעותית בלחימה (נכון ליום חמישי).
על אף המאמץ האדיר, צה"ל לא הצליח להשיג פגיעה בבכירי חמאס. יותר מפעם אחת נדמה היה שהנה, שמנו את היד עליהם, אבל הם הצליחו לחמוק. בעולמות התת־קרקע – הדיוק הוא קריטי: טעות של שני מטרים היא לפעמים המרחק בין הצלחה לכישלון.
בין בכירי חמאס אין דינו של מוחמד דף, האיש בעל תשע הנשמות, כדין שאר ההנהגה. העימות הזה העלה אותו למדרגה מיתולוגית של מנהיג המעורר השראה בעולם הערבי כולו. לחמאס הוא הפך להיות מה שעימאד מורנייה היה עבור חיזבאללה. הוא המחולל, הגנרטור הראשי, וחמאס בלעדיו ייראה אחרת. בצה"ל יש תמימות דעים שגם אם יושג שקט מוחלט – את דף צריך לחסל בהזדמנות הראשונה.
בצה"ל אוהבים להשוות את המערכה הזאת למלחמת לבנון השנייה. כמו נסראללה – יזמו דף וסנוואר מהלך מפתיע, אבל הופתעו בעצמם מעוצמת התגובה הישראלית. כמו בלבנון – העבירה כאן ישראל את המסר של "בעל הבית השתגע" ושלחה את עזה לשנות שיקום ארוכות.
בחיזבאללה ראו את המגדלים של עזה קורסים ואת המנהרות מושמדות, וחשבו איך תיראה הדאחיה אחרי מלחמה ומה יקרה למנהרות שלהם בביירות ובדרום לבנון. תוך כדי הלחימה הם כבר הפיקו לקחים מבצעיים וככל הנראה חלקו אותם עם חמאס.
אבל שלא כמו לבנון, שם חוסה חיזבאללה בצל המדינה הלבנונית ויש לו מחויבות לתושבים – בעזה חמאס הוא הריבון. הניסיון מלמד שחמאס לא ממהר להיכנס למערכה, אלא כשהוא מרגיש מוכן. צוק איתן קנה כמעט ארבע שנות שקט מוחלט ועוד שלוש שנים של סבבים מוגבלים. מי שממהר להשתקם ראשון הוא הג'יהאד האסלאמי, שמקבל את תקציבו ישירות מאיראן ושאינו מחויב לאוכלוסייה, והוא תמיד הראשון לאתגר את השקט.
יכול מאוד להיות שכשיצאו דף וסנוואר מהבונקר וינערו מעליהם את העפר, הם ישאלו את עצמם, כמו נסראללה בזמנו, אם זה היה שווה. שלא כמו נסראללה, התשובה שלהם לא תהיה חד־משמעית. ישראל נקטה בעשור האחרון מדיניות נכונה של בידול בין עזה ליו"ש, אבל באותו זמן עשתה הכל כדי להחליש את הרשות הפלסטינית ביו"ש, וחמאס נכנס עכשיו לוואקום הזה.
במקביל, ישראל נמנעה מלטפל בבעיות היסוד של עזה: היעדר מים, אנרגיה ותשתיות בסיסיות והיעדר כל אופק כלכלי. הבעיות האלה נשארו לפתחנו ומתחננות שעל גבי ההישג הצבאי יבוא מעשה מדיני שיעלה את עזה על מסלול אחר. אנחנו נשתקם מיד. יום לאחר שייפסקו הקרבות, תחזור הכלכלה הישראלית לזנק, והחברה הישראלית - לשגשג.
אם לא נשכיל להסדיר את היחסים עם עזה, שהייתה ותישאר טריטוריה עוינת, נמצא את עצמנו שוב רצים לממ"ד תחת איום של ארגון טרור עלוב, או גרוע מזה – חוזרים להתבוסס בחול הטובעני של עזה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]