מחלוקת קטנה בין אחים
היה היו שני אחים. הם חיו בארץ ישראל. בטח היו ילדים חמודים, שיחקו ביניהם ולמדו היטב. בכל אופן, כשגדלו הם נכנסו לתחום הפוליטי, ועמדו בראש שני מחנות יריבים. כל אחד מהם רצה להיות השליט. כל אחד מהם היה בטוח שהוא האדם הראוי להנהיג. זה סיפור אמיתי. אלה שני בניה של אמא ששמה שלומציון ושל אבא ששמו אלכסנדר ינאי. שם הבן האחד היה אריסטובולוס, הוא נולד בשנת 100 לפני הספירה, ושם השני, הבן הבכור: הורקנוס. שלומציון, האמא, חשבה שנכון יהיה שהבכור, הורקנוס, יהפוך לשליט אחרי מות האב.

יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון המרתק בן הזמן ההוא, מתאר איך הגיב האח הצעיר יותר: “בימים ההם חלתה שלומציון, ואריסטובולוס, בנה הצעיר, מצא לו שעת כושר להוציא לפועל את זממו. היו לו ידידים רבים וכולם אהבו אותו על אומץ רוחו, ובעזרת תומכיו הוא כבש את כל מבצרי הארץ, ובכסף אשר מצא שם אסף לו צבא שכירי חרב והכריז את עצמו למלך".

שלומציון, אם האחים, נפטרה תוך כדי המאבק הזה, ואריסטובולוס אכן מלך על ישראל במשך ארבע שנים. הורקנוס, אחיו הבכור, לא ויתר. התחוללו עוד קרבות ומאבקים על השלטון, ואז קרה דבר שאני זוכר מאז למדתי, נדהם, את הפרשה הזו בכיתה ז': שני האחים פנו לרומאים, וכל אחד מהם ביקש מהרומאים להיכנס לארץ ישראל, כדי לעזור לאח זה או אחר לנצח את אחיו. כל אח חשב שהוא צודק ורק הוא חייב לשלוט. כל כך צודק, עד שבשום אופן אסור שהצד השני ישלוט. תומכיהם נחלקו בין “רק לא הורקנוס" לבין “רק לא אריסטובולוס", כנראה. בפלונטר הפוליטי על השלטון, באין מוצא ובאין יכולת להגיע לאחדות, כל אחד מהם פנה לרומאים שישבו מחוץ לגבולות ישראל.

אני חוזר: ארץ ישראל הייתה עצמאית אז. הרומאים לא שלטו בנו. פומפיוס הרומאי שהה בסוריה. אולי היינו נשארים עצמאים לאורך דורות קדימה, אולי אפילו עד היום, לו רק שני האחים היו מסוגלים להסתדר ביניהם. תוכלו לקרוא על הפרשה הזו בספרי לימוד ההיסטוריה המצוינים שלמדתי מהם בכיתה ז', או בספרים אחרים, אפילו באינטרנט. היו מאבקים לכאן ולשם, מה זה חשוב. חשוב הוא שהרומאים בראשות פומפיוס נכנסו לירושלים וכבשו אותה. זה נעשה לבקשת יהודי אחד נגד יהודי שני. לפי עדות יוסף בן מתתיהו, 12 אלף יהודים נהרגו בעת כיבוש ירושלים, ביניהם כאלה אשר “הפילו את עצמם מראשי המגדלים, ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפורענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים".

זהו. אז איבדנו את העצמאות ואת החיים פשוט מפני שמנהיג אחד לא הצליח להסתדר עם המנהיג השני. משום שאח אחד לא הצליח להסכים עם האח השני. שניהם יחד חיסלו את העצמאות היהודית, ומסרו את המדינה היהודית לידי הרומאים. אני מניח שפומפיוס מאוד הופתע כאשר שני היהודים באו לפניו וכל אחד מהם אמר על השני דברים איומים, והסביר מדוע דווקא הוא ראוי לשלוט ולא אחיו. “בינגו", אמר פומפיוס הרומאי לעצמו, “איזה יופי, אם הפסיכים האלה ממש מבקשים מאיתנו לקחת להם את המדינה, אעשה את זה". וסביר שהוא הוסיף בלטינית: “וואללה, וֶני, וידי, ויצ'י".

במשך 2,000 שנה מאז, לא היינו עצמאים. כידוע, בהמשך טיטוס, גם החריב סופית את המקדש והגלה את כולנו. העיקר שאח אחד לא יוותר לשני. עד היום.

כישלונות נתניהו
אין צורך למנות את הישגי נתניהו. הם רבים וידועים, וכולנו נהנים מהם. עם זאת הימים האחרונים חשפו אכזבות. כל מי שעיניו בראשו ולא בבטנו הרותחת צריך לשקול על פי תוצאות ולא על פי רגשות. התרגלנו להצלחות ולחיים הטובים. ההצלחה לגבור על הקורונה נטעה בנו הרגשה שנתניהו וממשלתו מסוגלים לפתור כל בעיה, ולכן כאב המהלומה של הכישלון הוא כפול.

ירי חמאס לאחר נסיגתנו המוחלטת ולאחר שנים של סיוע ישראלי לרצועת עזה. הטווחים החדשים, חסימת נתב"ג, כל אלה דברים שלא היו צריכים לקרות. חוסר המיגון ביישובי עוטף עזה. הבירוקרטיה של שבעת הקילומטרים שלא עודכנה. עוד דבר שלא היה צריך לקרות: נאום הניצחון שבו נתניהו התגאה בכך שחמאס לא ירה מטח אחרון. ובכן, גם המשפט הזה היה מיותר. משפט של מובסים.

נכון, יש סיבות ויש תירוצים משכנעים, נכונים, הגיוניים וסבירים. אבל התרגלנו כבר למנהיג שלא מסביר בתירוצים משכנעים נכונים, הגיוניים וסבירים, אלא מביא תוצאות גם כאשר הכל נראה לא סביר.

האם התשובה היא לבחור במישהו אחר? אם מישהו אחר ישכנע אותנו שהוא יביא תוצאות ולא הסברים מדוע אין תוצאות - הייתי בוחר בו. והכי חשוב: אם יש מנהיג שיוכל להוכיח לנו שיש לו המזל של ביבי, הייתי בוחר בו. מזל הוא תכונה הכרחית למנהיג בישראל, ועד כה לביבי היה. מישהו אחר יהיה כנראה מנהיג של תירוצים מאוד טובים. אנחנו בצרה. סך כל תוצאות שנות ההנהגה של נתניהו היו מעולות, ואפילו חלומיות. היינו ממזרים בני מזל, ומי שיש לו מזל לא צריך תירוצים. כל כך הרבה התקלקל בימי הטילים האלה.

ראש ממשלה אחר
יום אחד יהיה לישראל ראש ממשלה אחר. אולי עוד עשרה ימים, אולי עוד ארבע שנים. אם ישנאו אותו - יפרסמו עליו דברים איומים שנחשפו עליו. ככה זה אצלנו. כאשר שונאים מישהו, מגלים עליו דברים איומים ונוראים שהוא עשה. אם שונאים באמת, זה יכול לקחת שנים של חיפושים ופרסומים, עד שזה מצליח איכשהו.

זה לא פועל אף פעם בצורה הישרה יותר: שונאים את מי שמגלים עליו דברים איומים ונוראים. הכלל הוא: אם לא שונאים מישהו, למה בכלל לחפש עליו לכלוכים?

פינת השלולית
קורא ושמו שלומי העלה רעיון כזה:
“אני קורא את הפינה הזו כבר המון שנים, ופתאום קלטתי שבנשיקה כזו, נשיקה שבה מעורבת לשון של צפרדע, הלשון של הצפרדע עלולה להגיע כל כך רחוק, שהיא תדגדג את הריאות". שלומי, מי שלא לוקח לריאות אולי מפסיד.