מנהיג חמאס ברצועת עזה יחיא סנוואר הכריז בנאום שנשא השבוע כי למלחמה הבאה שתפרוץ יצטרפו כל כוחות ההתנגדות שנמצאים סביב ישראל. הפעם הבאה תהיה המערכה הגדולה, אמר סנוואר - המערכה על ירושלים.
ניתן להניח שזו הייתה משאלת הלב של חמאס גם בסיבוב הלחימה האחרון. שאזור יהודה ושומרון יבער, שירושלים תדמם, ושהמהומות והאלימות בערים המעורבות בישראל יימשכו עוד זמן רב - וכל זאת במקביל לחזית נוספת שתיפתח מלבנון.
אלא שבסבב האחרון יצא סנוואר רק עם חלק קטן מתאוותו בידו. שכן בפועל, האלימות, המהומות והמתיחות בתוך ישראל וגם במזרח ירושלים שככו והתמתנו כאשר בעזה עוד התנהלה לחימה. ביהודה ושומרון, למרות פוטנציאל גדול להסלמה, השטח לא בער.
בישראל מעריכים את תפקוד מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, שסייעו בהנמכת גובה הלהבות. פעילות צה"ל, כוחות התגבור הרבים שהגיעו לגזרה וחיזקו את ההגנה ומעצרים רבים של פעילי חמאס שבוצעו בשטח - כל אלה יחד עצרו את מגמת ההסלמה.
גם מבחינתה של ישראל, מבצע שומר החומות היה בבחינת חזרה גנרלית בלבד. מבצע שלמרות האינטנסיביות והעצימות הגבוהות שלו היה בסופו של דבר עוד עימות מוגבל בין ישראל לחמאס וכנראה לא האחרון שבהם.
אבל הזירה בעזה היא רק חלק מהאיום שצה"ל וגופי הביטחון הנוספים חייבים להיערך אליו בפעם הבאה: עימות רב־זירתי – בדרום, בצפון וביהודה ושומרון - אבל גם עם אתגרים קשים מבית.
צה"ל אמור היה החודש לקיים את תרגיל חודש המלחמה הגדול. במרכזו העימות עם חיזבאללה, לצד ירי רקטות מעזה והסלמה ביהודה ושומרון. המבצע האחרון נתן דוגמה בזעיר אנפין למשמעות איום הרקטות על העורף הישראלי.
אבל לא פחות חשוב מכך, הוא סיפק גם את ההזדמנות להבין את המשמעויות של מערכה גדולה יותר - מול חיזבאללה וחמאס, לצד הסלמה ביהודה ושומרון והתפתחות של כיסי אנרכיה ובעיות משילות קשות בערים המעורבות, ביישובים ערביים ולאורך כבישים וצירים מרכזיים בצפון הארץ ובדרומה.
לקח מרכזי מהסבב האחרון הוא שכל ארגון העורף למלחמה הבאה זקוק לשינוי מהיסוד ולמהפכה, תחת שלוש משימות מרכזיות: חילוץ ופינוי, טיפול באוכלוסייה והגנה מפני התקוממות עממית.
על מנת לנצח במלחמה הבאה ישראל צריכה עורף חזק ומתפקד. בצה"ל טוענים ובצדק כבר כמה שנים שהעורף הפך לחזית מרכזית, שלשם מכוונים האויבים את מרכז הכובד שלהם בלחימה. אולם ההיערכות המדינתית לאיום הזה בשנים האחרונות היא במקרה הטוב חלקית ביותר.
היכולות ההתקפיות של צה"ל, גם כפי שבאו לידי ביטוי במבצע האחרון, עולות בשיעור רב גם על היכולות של חיזבאללה בצפון. לישראל גם עליונות אווירית ומודיעינית מובהקת על אויבותיה בכל הגזרות.
אך ללא שינוי מהיסוד של הארגון והתפיסה המבצעית של מערך העורף יהיה קשה מאוד לתרגם את היתרונות המובהקים של צה"ל בהתקפה - לניצחון ולהכרעה ברורים במלחמה הבאה.
תחת איום
אסור שהנחת היסוד שלפיה לחיזבאללה אין לכאורה אינטרס לפתוח במלחמה עם ישראל תהפוך להנחת עבודה שתעכב את השינוי בתפיסת מערך העורף.
דרוש מאמץ לאומי תחת אחריות כוללת בשעת חירום של פיקוד העורף, שיודע לנהל את המאמצים השונים מצד כוחות מילואים שיעברו את ההכשרות המתאימות, כוחות המשטרה ומג"ב, מד"א, כיבוי האש וכמובן הרשויות המקומיות. מערך שפועל בתפיסה של משמר לאומי, עם מפקדה מרכזית ומפקדות גדולות נוספות בצפון ובדרום.
בתרחיש הייחוס החמור של מלחמה מול חיזבאללה וחמאס במקביל, רוב העורף הישראלי יהיה תחת איום הרקטות. רוב האזורים המיושבים של ישראל יהיו תחת איום. כוח האש של חיזבאללה אינו דומה בשום צורה ליכולות של חמאס - לא בכמות, לא באיכות וגם לא בדיוק.
מספר ההרוגים והפצועים בעורף בכל יום לחימה מסוג זה הוא רק חלק קטן מהתמונה הרחבה. ישראל נדרשת להיערכות למצב חירום, שבו בכל יום לחימה עלולים להיות מאות אזרחים שייפגעו באופן עקיף מתוצאות המלחמה - נזק לבתים ולתשתיות בהיקפים שהמדינה לא חוותה מעולם.
נכון, המראות בלבנון וברצועה לעומת מה שיתרחש בישראל יהיו קשים הרבה יותר. צה"ל שיפר בשנים האחרונות באופן דרמטי את הספקי האש של חיל האוויר, את מספר המטרות שהוא מסוגל לייצר לפני המבצע ובמהלכו, ואת איכות המודיעין. זאת במקביל לשיפור משמעותי במערך ההגנה, ששולל מהאויב הישגים קרקעיים בשטח המדינה.
במערכה האחרונה בעזה זה בא לידי ביטוי באופן כמעט מוחלט, מלבד בכל הקשר לרקטות. המכשול התת־קרקעי שהוקם לצד שיפור משמעותי באיכות המודיעין ויכולות מרשימות של חיל האוויר, הביאו לתוצאות טובות בשלילת הישגים מחמאס – באוויר, בים וביבשה.
גם בצפון צה"ל התקדם מאוד, וחשיפה והריסת המנהרות ההתקפיות של חיזבאללה, במבצע מגן צפוני בדצמבר 2018, היו רק ביטוי קטן לשיפור המענה של צה"ל - מבצעית ומודיעינית. זאת אל מול הרצון של חיזבאללה לחדור ולבצע פשיטות לשטח ישראל במערכה הבאה.
אולם במערכת הביטחון מבינים היטב כי שלילה מוחלטת של האיום הזה היא עניין מורכב וקשה הרבה יותר מאשר בעזה. בצה"ל מביאים בחשבון בתוכניות המבצעיות גם אפשרות של הצלחות נקודתיות של חיזבאללה במערכה מהסוג הזה.
אבל לצד ההתקדמות בצה"ל ביכולות המבצעיות בהגנה ובהתקפה, האתגר בכל הנוגע לעורף מחייב סדר עדיפויות לאומי אחר לחלוטין. פיקוד העורף עם גדודי החילוץ וההצלה שלו בסדיר ובמילואים והרשויות המקומיות רחוקים מלספק מענה לאיום הצפוי.
למשימות של חילוץ ופינוי מאתרי הרס רבים וטיפול באוכלוסייה שעשויה לעזוב את ביתה בשל פגיעות הטילים זקוקה ישראל למענה מערכתי משמעותי הרבה יותר.
מעט מדי נעשה בשנים האחרונות בתחום זה. אין מדובר באתגר פרטי של פיקוד העורף, אלא במאמץ לאומי שצריך להשקיע בו משאבים. צריך להקים יחידות נוספות במילואים שעוברות הכשרות מתאימות ויודעות לתת מענה בשעת חירום. מערך מאוחד, שבשעת מלחמה מאגד בתוכו תחת סמכות אחת כוחות רבים.
פיקוד העורף כגורם הפיקודי המרכזי, שתחתיו גם כוחות משטרה, מג"ב, כיבוי אש והצלה ונציגי משרד הממשלה וראשות החירום הלאומית. במצב הנוכחי, מבנה החירום של העורף הישראלי רחוק מלספק מענה שלם לאתגרים שצפויים במלחמה הבאה.
לטפל במגזר
כחלק מתפיסת ההגנה על העורף הישראלי והמוכנות למלחמה הבאה, אי אפשר להתעלם ממה שהתרחש החודש אל מול המגזר הערבי במדינה.
בעיות המשילות וכיסי הכאוס הם לקח מרכזי לבאות. נכון, מדובר במיעוט במגזר הערבי, אבל קיצוניות לאומנית ודתית עלולה להיות מידבקת בשעת חירום. ואותם דברים נכונים גם לגבי הקיצונים במגזר היהודי. האחריות של ממשלת ישראל היא לטפל במגמות המדאיגות הללו בימי שגרה.
פיוס וחיבור בין יהודים וערבים הוא צו השעה. זאת לצד אכיפת החוק והמשילות אל מול גורמים עברייניים חמושים, שבעת מלחמה עלולים להפוך למיליציות חמושות. מי שחשב שהאלימות, בעיית הנשק הבלתי חוקי והקלות הבלתי נסבלת של רציחות בחברה הערבית יישארו בגבולות הגזרה של המגזר, קיבל החודש הוכחה ניצחת לכך שהמאבק בפשיעה במגזר הערבי הוא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה - לטובת האזרחים הערבים והיהודים כאחד.
בנוסף, באחריות ממשלת ישראל להשקיע במגזר הערבי במשאבים בחינוך, בתשתיות בתעסוקה ועוד. בוודאי שהאחריות היא גם של ההנהגה הפוליטית הארצית והמקומית בחברה הערבית. בעת האירועים האחרונים קולם נשמע מעט מדי והיה חלש מדי.
כולנו תקווה שמה שקרה לא יחזור שנית. אולי כשתהיה כאן לבסוף ממשלה מתפקדת, שעסוקה בניהול המדינה ולא בכיבוי שריפות בשעת חירום והעמקת השסעים והקרעים, נתחיל לראות שינוי.
אבל תפקידה של מערכת הביטחון להיערך לתרחיש החמור ביותר. למשל, אם בצירי התנועה המרכזיים יבוצע ירי לעבר שיירות המובילים של צה"ל, בניסיון לעצור את הזרמת הכוחות לחזית, ועשרות חמושים ערבים יצורו על יישוב יהודי ויתפתחו חילופי אש בין אזרחים, ומנגד יבוצעו גם פיגועים רצחניים נגד ערבים, וכל זה תוך כדי מלחמה.
זה אולי נשמע כעת לא סביר, שלא לומר דמיוני, אבל זה בדיוק גם מה שאמרנו על מה שהתרחש כאן החודש. חייבים להחזיר את מרקם היחסים העדין והשברירי שבין יהודים וערבים למסלול הנכון, שאליו הרוב המוחלט של האזרחים במדינת ישראל שואפים. אולם במקביל המדינה חייבת להיות ערוכה גם לתרחישים קיצוניים.
האירועים האחרונים בתוך ישראל היו גדולים למידותיה של משטרת ישראל. לא מדובר רק על ההחלשה וההזנחה שלה בשנים האחרונות, אלא גם על חוסר היכולת מבחינת סדר הכוחות להתמודד עם אירועים כגון אלה שהתרחשו כאן. יש צורך בכוחות גדולים בשעת חירום, ונכון יהיה להכין אותם ככוח מילואים.
שר הביטחון בני גנץ עמד בתוקף ובצדק על כך שבאירועים האחרונים בשטח ישראל לא יופעל הצבא. בהפעלתו, אילו הייתה מתממשת בערים המעורבות, היו הרבה יותר איומים וסכנות מאשר תועלת. יחידות צבא שמעולם לא הוכשרו למשימות מהסוג הזה היו עלולות לגרום לנזק גדול הרבה יותר מאשר תועלת.
אבל בהסתכלות קדימה ובתכנון מחדש של תפיסת העורף בישראל, נכון גם להסתכל על המאמץ הזה. בין שתחת השם פיקוד העורף ובין שכמשמר לאומי, ניתן להכשיר הרבה יותר חיילי מילואים ששוחררו בשנים האחרונות, גם למשימות מהסוג הזה. מכל מקום, מה שהכי חשוב הוא לבנות תפיסה פעולה חדשה ומבנה מתאים להגנת העורף הישראלי בשעת חירום.
[email protected]