מאז הבחירות לא שוחחתי עם סער. גם עם ידידים טובים מאוד בסיעתו לא החלפתי מילה. הבנתי שהבטחותיו לציבור ימנעו ממנו להגיע למקומות שבהם הייתי רוצה לראות אותו. חשבתי גם שלו הייתי בנעליו הייתי ממצה כל דרך לקיים את התחייבויותיי לציבור. בעיקרון, אני לא מציע לאנשים לנהוג בדרך שאני לא הייתי נוהג בה. אבל השבוע נפל דבר שמשנה את התמונה ומחייב חישוב מסלול מחדש מצד כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו.
פסיקה זו היא בבחינת ניסוי כלים הבוחן את גבולות המערכת הפוליטית, מידת הערנות והתקיפות של הצד השני. בסופו של דבר, לפתחו של בג"ץ מונחת סוגיית חוק הלאום. כדי למנוע פגיעה בקודש הקודשים של חוקי היסוד של המדינה היהודית צריך ליצור הרתעה אפקטיבית. תגובה רופסת והיעדר מענה נחוש מהווים פיתוי של ממש לפסילת החוק, שעלולה לנפץ לרסיסים את הדמוקרטיה הישראלית.
במאמר מוסגר חשוב להבהיר שלגופו של עניין כל מילת ביקורת שמתחו שופטי הרוב על זילותם של חוקי היסוד בכנסת ה־23 מוצדקת. השימוש בחוקי יסוד לפתרון בעיות שעה היה לא ראוי ואסור שישנה. לכן היה מקום לנזיפה ציבורית פה אחד במקום הפסיקה החצויה פוליטית, שבה הרוב קורע את רקמת החוקתיות בצורה חמורה פי כמה ממה שעוללה לה הכנסת בחקיקתה. למען שלמות התמונה צריך לזכור ולהזכיר שאבי אבות הזילות של חקיקת היסוד בכנסת הוא אהרן ברק, שבאמצעות זרועו הארוכה בכנסת העביר את חוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק", כמי שמבשל נזיד בסיר לילה - עמוק מתחת לרדאר של הדיון הציבורי. רק נזכיר שחוקים אלו עברו באישון לילה בקולותיהם של 32 חברי כנסת שכבר התפזרה, שרובם לא היו מודעים למשמעות הצבעתם: כשר אבל בלתי אכיל מחמת הריח.
בתגובה על ההחלטה האחרונה של בג"ץ דרש סער לקדם את חוק יסוד "החקיקה", שיחזיר את הסמכות המכוננת והמחוקקת לכנסת. אבל זהו צעד הפגנתי בלבד. חסר שיניים. הרי גם סער מבין שב"גוש השינוי" אין שום סיכוי לשינוי בכיוון הזה. ממשלת השינוי תהיה ממשלת המשך ישיר להתנהלות בתי המשפט. אני כבר לא מדבר על כך שגם משאר המשרדים שבידי השמאל תיפתחנה רעות גדולות. כך, למשל, אפשר יהיה לומר קדיש בלשון נקבה על כביש עוקף חווארה ודומיו אצל השרה מרב מיכאלי, וניתן לדמיין מה יעולל ניצן הורוביץ במשרד החינוך לנרטיב הציוני.
אני שומע שסער היה מוכן לגמישות מסוימת, תמורת ראשות ממשלה כשהוא ראשון ברוטציה עם נתניהו. זאת על פי אותו ההיגיון שהעניק עדיפות לבנט בממשלת שמאל־מרכז, כפיצוי על כך שהוא עלול לשלם מחיר ציבורי מסוים. אלא שדווקא בגלל היותו בשר מבשרה של הליכוד, האופציה הזו בעייתית. תקווה חדשה הרי לא באה לעולם בעקבות שבר אידיאולוגי, אלא כדי לפעול להחלפת ראש הממשלה. הציבור לא העניק לה כוח המספיק להרכיב ממשלה נטולת נתניהו. בנסיבות אלו וכדי להימנע מסבב בחירות נוסף, מומלץ תמיד לחזור לערכי הבסיס. להיפטר מנתניהו או לוותר על הציונות – זו השאלה. אין דילמה אחרת.
היום, כשכבר ברור לכל אנשי המחנה הלאומי שאין שופטים בירושלים, צריך לשים לפני כל עניין אחר את ארבע השנים הגורליות שלפנינו, שבהן עתידים להתמנות שישה שופטים לעליון. הצטרפות של ימינה ותקווה חדשה לממשלה בראשות נתניהו תאפשר לצרף אליה גם את עבאס, מבלי שתהיה תלויה בקולות מפלגתו. לפני שמדברים על חיזוק "הגורמים המתונים" ביהודה, שומרון ועזה, כדאי שנחזק את הגורמים המתונים מבית. במיוחד נוכח הביקורת הגוברת על עבאס בשל התפנית האמיצה שהציע לבוחריו.
כמי שמכיר את גדעון סער שנים רבות, אני מקווה שהוא יוכל לשים בצד את המשקעים הצודקים שפיתח כלפי נתניהו – ולהציב את הערכים לפני הרגש. אומנם הוא לא הבטיח, אבל הוא בהחלט יכול לקיים את הססמה: ישראל לפני הכל.
התרעות פיקוד העורף