בכותל המזרח של מאמרי הדעה ב"הארץ" הוצבה השבוע פנייה לגדעון סער, של אחד - חיים שדמי - המעיד על עצמו שהוא אקטיביסט, בימאי, סופר ועיתונאי. שדמי מפציר בסער להתאפס ולמנוע בחירות שבהן "היודו־ פשיסטים" יקבלו יותר מנדטים. "גם אתה גדעון סער אמור להבין מי ישלם את המחיר האלקטורלי הגבוה ביותר", מסביר לו המולטי־טאלנט האקטיביסטי.
מאז הבחירות לא שוחחתי עם סער. גם עם ידידים טובים מאוד בסיעתו לא החלפתי מילה. הבנתי שהבטחותיו לציבור ימנעו ממנו להגיע למקומות שבהם הייתי רוצה לראות אותו. חשבתי גם שלו הייתי בנעליו הייתי ממצה כל דרך לקיים את התחייבויותיי לציבור. בעיקרון, אני לא מציע לאנשים לנהוג בדרך שאני לא הייתי נוהג בה. אבל השבוע נפל דבר שמשנה את התמונה ומחייב חישוב מסלול מחדש מצד כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו.
מדובר בהחלטה מהפכנית של בית המשפט העליון לבטל תיקון לחוק יסוד שחוקקה הכנסת. החלטה חסרת תקדים ונעדרת אחיזה משפטית שנחתה על עם ישראל כליקוי מאורות ביום בהיר, בהצבעת רוב מול מיעוט של שופטי העליון בהתפלגות שמאל־ימין מובהקת. זוהי החלטה נמהרת, הפוגעת בדמוקרטיה. אבל היות שהיא התקבלה, בינתיים, רק בדיון על תיקונים לחוק יסוד "משק המדינה" ולחוק יסוד "הכנסת", שבאו לעגן משפטית את דחיית חוק התקציב על פי פשרת האוזר, היא רק סודקת את הדמוקרטיה ועדיין לא מנתצת אותה.
פסיקה זו היא בבחינת ניסוי כלים הבוחן את גבולות המערכת הפוליטית, מידת הערנות והתקיפות של הצד השני. בסופו של דבר, לפתחו של בג"ץ מונחת סוגיית חוק הלאום. כדי למנוע פגיעה בקודש הקודשים של חוקי היסוד של המדינה היהודית צריך ליצור הרתעה אפקטיבית. תגובה רופסת והיעדר מענה נחוש מהווים פיתוי של ממש לפסילת החוק, שעלולה לנפץ לרסיסים את הדמוקרטיה הישראלית.
הרתעה כזו לא תושג באמצעות ממשלת "השינוי". ממשלת השינוי הינה ממשלת הפיתוי, שעלולה להוביל את בג"ץ לאזור אומץ לבצע מהלכים מרחיקי לכת, עד כדי חילול הרזון ד'אטר של הדמוקרטיה היהודית. הנחתו של חוק הלאום בטווח סכיני בג"ץ מזמינה פרפרזה על אמרת זעם של השופט חשין: "כל מי שיניף את זרועו על חוק הלאום תיגדע ידו'". כי חוק הלאום הזה, שבתהליך החקיקה נמרטו רוב נוצותיו ונותר רזה מדי, מינימליסטי מדי וכמעט הצהרתי בלבד, משקף עדיין את הגיון קיומה של מדינת ישראל. בהמשך להכרזת העצמאות, הוא המכנה המשותף בין המחנה הלאומי לתנועת העבודה של ברל כצנלסון, טבנקין, יעקב חזן, ושל שר החינוך של בן־גוריון, בן ציון דינור, שטבע את האמירה המכוננת: "לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, שום זכות על ארץ ישראל".
מדהים לגלות שמנסור עבאס מבין את היחס הרגשי היהודי העמוק לחוק הלאום טוב יותר מיהודים מעוקרי רגש לאומי נורמלי. לדאבון הלב, מדובר במרכיביה המרכזיים של השואפים להקמת ממשלת השינוי העתידית. חברי מפלגות העבודה ומרצ ואפילו מנהיגות כחול לבן. אני מתקשה להאמין שלמען שינוי פרסונלי, אנשים בעלי ערכים כגדעון סער וחבריו יפקירו את המאבק האמיתי על צביונה של המדינה. האומנם לשינוי הזה הם מתפללים? מכירת הרעיון הציוני בעבור הישג פוליטי?
במאמר מוסגר חשוב להבהיר שלגופו של עניין כל מילת ביקורת שמתחו שופטי הרוב על זילותם של חוקי היסוד בכנסת ה־23 מוצדקת. השימוש בחוקי יסוד לפתרון בעיות שעה היה לא ראוי ואסור שישנה. לכן היה מקום לנזיפה ציבורית פה אחד במקום הפסיקה החצויה פוליטית, שבה הרוב קורע את רקמת החוקתיות בצורה חמורה פי כמה ממה שעוללה לה הכנסת בחקיקתה. למען שלמות התמונה צריך לזכור ולהזכיר שאבי אבות הזילות של חקיקת היסוד בכנסת הוא אהרן ברק, שבאמצעות זרועו הארוכה בכנסת העביר את חוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק", כמי שמבשל נזיד בסיר לילה - עמוק מתחת לרדאר של הדיון הציבורי. רק נזכיר שחוקים אלו עברו באישון לילה בקולותיהם של 32 חברי כנסת שכבר התפזרה, שרובם לא היו מודעים למשמעות הצבעתם: כשר אבל בלתי אכיל מחמת הריח.
רשת הסוואה
מעטים זוכרים שמה שסיכל מינויים "כחול לבן" לבית המשפט העליון בממשלת האחדות, למרות הרוב המוחלט בוועדה למינוי שופטים, היה חקיקה שיזם סער, ולפיה בחירת שופט לעליון תתבצע ברוב של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה. בלעדיו, היינו חשופים למינויים כמו אלה שבהם הציפה כחול לבן את המחוזי והשלום. ביניהם ניתן להזכיר את השופטת המחוננת מדי, שבצמרתה נפלה שלכת, אפרת פינק, שקודמה על ידי שר המשפטים בני גנץ למחוזי, ומכל המתפרעים באותו לילה של התקוממות לאומית בוגדנית ורצחנית בלוד התעקשה לשלוח למעצר דווקא יהודי שירה בפורע שאחז בקבוק תבערה בידו.
בתגובה על ההחלטה האחרונה של בג"ץ דרש סער לקדם את חוק יסוד "החקיקה", שיחזיר את הסמכות המכוננת והמחוקקת לכנסת. אבל זהו צעד הפגנתי בלבד. חסר שיניים. הרי גם סער מבין שב"גוש השינוי" אין שום סיכוי לשינוי בכיוון הזה. ממשלת השינוי תהיה ממשלת המשך ישיר להתנהלות בתי המשפט. אני כבר לא מדבר על כך שגם משאר המשרדים שבידי השמאל תיפתחנה רעות גדולות. כך, למשל, אפשר יהיה לומר קדיש בלשון נקבה על כביש עוקף חווארה ודומיו אצל השרה מרב מיכאלי, וניתן לדמיין מה יעולל ניצן הורוביץ במשרד החינוך לנרטיב הציוני.
אני שומע שסער היה מוכן לגמישות מסוימת, תמורת ראשות ממשלה כשהוא ראשון ברוטציה עם נתניהו. זאת על פי אותו ההיגיון שהעניק עדיפות לבנט בממשלת שמאל־מרכז, כפיצוי על כך שהוא עלול לשלם מחיר ציבורי מסוים. אלא שדווקא בגלל היותו בשר מבשרה של הליכוד, האופציה הזו בעייתית. תקווה חדשה הרי לא באה לעולם בעקבות שבר אידיאולוגי, אלא כדי לפעול להחלפת ראש הממשלה. הציבור לא העניק לה כוח המספיק להרכיב ממשלה נטולת נתניהו. בנסיבות אלו וכדי להימנע מסבב בחירות נוסף, מומלץ תמיד לחזור לערכי הבסיס. להיפטר מנתניהו או לוותר על הציונות – זו השאלה. אין דילמה אחרת.
"ביבי או לא ביבי" זו רק רשת ההסוואה שבאמצעותה פועל השמאל בחתירתו המתמדת למדינת כל אזרחיה. האם סער, בני בגין, יועז הנדל וזאב אלקין יאכלו את הפיתיון ויביאו לשירת הברבור של הציונות? זהו לא רק אובדן דרך, זו התאבדות פוליטית. בבחינת תמות נפשי עם פלישתים.
היום, כשכבר ברור לכל אנשי המחנה הלאומי שאין שופטים בירושלים, צריך לשים לפני כל עניין אחר את ארבע השנים הגורליות שלפנינו, שבהן עתידים להתמנות שישה שופטים לעליון. הצטרפות של ימינה ותקווה חדשה לממשלה בראשות נתניהו תאפשר לצרף אליה גם את עבאס, מבלי שתהיה תלויה בקולות מפלגתו. לפני שמדברים על חיזוק "הגורמים המתונים" ביהודה, שומרון ועזה, כדאי שנחזק את הגורמים המתונים מבית. במיוחד נוכח הביקורת הגוברת על עבאס בשל התפנית האמיצה שהציע לבוחריו.
כמי שמכיר את גדעון סער שנים רבות, אני מקווה שהוא יוכל לשים בצד את המשקעים הצודקים שפיתח כלפי נתניהו – ולהציב את הערכים לפני הרגש. אומנם הוא לא הבטיח, אבל הוא בהחלט יכול לקיים את הססמה: ישראל לפני הכל.