הפעם אני רוצה לכתוב על משהו שריגש אותי ולא על מה שהרגיז אותי: אחרי 20 שנה שלא אושרה תרופה לאלצהיימר, השבוע מינהל המזון והתרופות האמריקאי אישר על תנאי תרופה חדשה למחלה. אני נוירולוג המטפל ועוקב אחרי חולי דמנציה כ־50 שנה. עקבתי אחרי ההידרדרות שלהם וראיתי במו עיניי כיצד בני אדם נעשים דלים יותר מחודש לחודש, שקופים יותר, עד כדי איבוד צלם אנוש.
בשלבים שונים של המחלה חוזרת אותה תבנית במהלך בדיקת החולה: אני שואל אותו כמה זה שתיים ועוד שלוש. אם עדיין נותרה בו הבנה, הוא מנסה להתחמק מתשובה ומתנהג כאילו אני חומד לצון. "מה, אני לא יודע כמה זה שתיים ועוד שלוש? אתה צוחק עליי?". אבל כאשר אני דוחק בו, מסתבר שהחולה אינו יודע כמה זה שתיים ועוד שלוש. וזה עצוב. אותו אדם יכול היה לכהן שנה קודם לכן בתפקיד־מפתח, כמנהל מחלקה או כשופט בכיר, ואחרי שנה אינו יודע את הדרך לביתו, אינו יודע מה קורה איתו, לעתים מתקשה לזהות את רעייתו ואת ילדיו.
מחלת האלצהיימר היא חלק מקבוצת מחלות שהמשותף להן הוא ירידה, או ליתר דיוק הידרדרות קוגניטיבית עד הגעה למצב שבו המוח מחוק. ללוקה במחלה אין יכולות מנטליות. אינו מזהה קרובים, אינו יודע מי הוא, אינו זוכר דבר, אינו מסוגל לשרת את עצמו - וכל זאת במקרה "הטוב". במקרה הפחות טוב הוא גם הופך להיות תוקפני ואלים.
זו מחלה שמתפתחת על רקע נטייה גנטית־משפחתית, ובה שוקע חלבון בשם עמילואיד וכמה חלבונים נוספים כמו טאו ו־TDP43 בתאי המוח והורס אותם. הרס זה של תאי המוח קורה לרוב בגיל 50 פלוס, אך עלול להתחיל גם הרבה קודם לכן. סוג אחר של דמנציה מתחיל אחרי גיל 80 ופוגע ברבע מהאוכלוסייה בגיל 85 ומעלה.
בעידן שלנו, כאשר האוכלוסייה מזדקנת, להגיע לגיל 85 זה לא נדיר. טוב שישנה תרופה חדשה כמו אדוקאנומאב (Aducanumab) של חברת ביוג'ן, אשר מאיטה את התפתחות המחלה שמסכנת את כולנו. ישנה הסתייגות בקרב חוקרים לגבי התרופה, ונשמעה טענה שלא חל שיפור בזיכרון או בתפקודים. זו הסיבה שה־FDA אישר את התרופה על תנאי וביקש המשך מחקר והוכחה.
בכתובים שלנו קיים הפסוק "אל תשליכני לעת זקנה, ורוח אלוהים אל תיקח ממני". אין ספק שרוח האלוהים היא התובנה, הזיכרון, ההבנה והשפה וכל מותר האדם מן הבהמה. הבה נתפלל כולנו כי בעתיד הנראה לעין נוכל לקבל טיפול נגד אותו חלבון מרושע - ובא לציון גואל, ולנו קוגניציה. אמן!