את הניצנים הראשונים למה שנקרא "ניו אייג'" גיליתי כשהייתי בת 18, די במקרה. כמה ימים אחרי רצח רבין לקחתי שני חברים ונסענו לתל אביב. תכננו להגיע לכיכר להדליק נרות, ולא ידענו שהתחנה האחרונה של המונית היא כיכר המושבות.
ירדנו במעבר התת־קרקעי כדי להדליק סיגריה. הרגשנו מבוגרים וחתרנים ואמיצים. אחר כך צעדנו על נחלת בנימין ונהנינו משעות אור אחרונות בדרך לכיכר ששינתה את ההיסטוריה.
מאחת מדירות הבאוהאוס הישנות ברחוב צעק לנו מישהו "רוצים ג'וינט?". אני עניתי שלא, שני החברים שלי היו בעניין. נגררתי. בכניסה לדירה פגשנו שלושה אנשים, הם ישבו על שטיחים מפוזרים שכיסו את כל החדר. אחד מהם הביט עליי וקלט שאני קצת מפחדת. "אנחנו לא נעשה לכם כלום", הרגיע ונתן לי תה ששחו בו עשבים מרים. אחר כך הכניס אותי למה שנקרא "חדר כעס", שבו היו מפוזרים שקי אגרוף וכריות.
הוא הציע שאשאר לבד בחדר במשך כמה דקות ואתעצבן על השק ולא על החברים שהעלו אותי בספונטניות למקום שאני לא רוצה להיות בו. כשיצאתי מהחדר הייתי הרבה יותר רגועה, מבינה שלא יקרה לי כלום ושתוכניות בחיים עתידות להשתנות ושבמקום להתעצבן שדברים לא קורים בדיוק בזמן שאני רוצה, עדיף לזרום. ועדיין הייתי עצבנית, הבנתי שהפעילו עליי מניפולציה פסיכולוגית ושנאתי את זה.
שם הבנתי שמדובר בדירת מדיטציות. בפעם הראשונה שמעתי את המושגים "רוחניות" ו"שאנטי". החברים שלי, שכבר היו רגע לפני שחרור, נדלקו על האופציה לטוס להודו. "מה את רוצה לעשות בחיים?", אחד מהם שאל. "להיות שחקנית", עניתי. "ומה אם אני אגיד לך שיש מצב שתעשי משהו אחר שיהיה לך הרבה יותר טוב?". זה הרגיז אותי. היה בזה משהו מתנשא ומזויף.
לקח לי הרבה שנים להבין ולהפנים שאני לא צריכה חדר כעס, ג'וינטים, כריות או פאסיב־אגרסיב של מסומם שגילה את הודו כדי להבין שאני לא צריכה להיות במקום שאני לא רוצה להיות בו, ושזה בסדר אם התוכניות שיש לי בראש מתרחשות לא בדיוק בעיתוי, בסדר ובצורה שאני רוצה. ושאולי חלומות נועדו להתחלף מדי פעם, ושתמיד אבל תמיד זה בסוף לטובתי.
לא קל להיפטר מהרגלים, מהשאיפה להימצא באזור הנוחות, במקום הקבוע והרגוע שהטוב מוכר בו וגם הרע. רע מוכר מרגיע יותר מרע חדש, ולפעמים אנחנו מעדיפים אותו על פני טוב לא ידוע.
חלפו כמעט 26 שנה מאז אותו ערב. מה שנראה ככניסתו של עידן הדלי, עידן השינוי של מי שמחפשים משמעות וערך קיומי מחוץ למרוץ העכברים הגשמי - עבר תהפוכות לא ברורות. בדרך הגיעו פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות שמחברות בין אנשים זרים וכאלה שהיו קרובים אלינו פעם ונעלמו בתהום של שגרת החיים. ואז חזרנו להיות רקמה אנושית אחת, הרווחנו המון אך גם איבדנו כמה מיומנויות אנושיות בסיסיות.
המשכנו לחפש משמעות ושינוי, אבל החיים עצמם תמיד היו חזקים מאיתנו. הפסקנו להקשיב והפכנו את העולם לחדר כעס אחד גדול.
לפני חצי יובל השתנתה לנו המדינה, ואנחנו בלית ברירה השתנינו יחד איתה. זה אולי מסביר למה קשה לנו לקבל עוד אופציה לשינוי. זה מפחיד מדי.
אני, בניגוד לרבים מחבריי, לא סבורה שממשלת השינוי היא כביאת המשיח. אני מניחה שחבלי הלידה של תקופה חדשה עשויים להיות כואבים לא פחות מהכאב הישן. ובכל זאת, יש משהו מרענן ביציאה מאזור הנוחות, על כל הפחד שבדבר, גם אם זה לא בדיוק מה שחלמנו עליו, גם אם זה לא קורה בדיוק כמו שרצינו, גם אם חלק מאיתנו בכלל לא מסכימים לכך. אם לא נשחק בדלתות מסתובבות וניתן צ'אנס למשהו אחר, אף פעם לא נדע. אנחנו אולי רגילים להיכשל. אבל מקסימום נצליח.
אחרי שיצאנו מדירת הכריות המעופשת מעשן הסיגריות המשכנו בדרכנו ליעד המקורי, לכיכר שנקראה על שם מלכי ישראל ושינתה את שמה לנצח. הדלקנו נרות ושרנו את "שיר לשלום" בצעקה גדולה ובידיעה שזה לא יקרה בשנים הקרובות. "אולי בעוד 25 שנה", חשבתי לעצמי ולא העזתי לומר כלום כדי לא לייאש בפסימיות שלי.
אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה. הימים האחרונים מזכירים יותר מתמיד את אותו סתיו של 1995. מצד אחד הכעסים, ההסתה והשנאה שעולים אל פני השטח ומצד שני רוחות של שינוי והחיפוש אחרי משמעות ותקווה שעדיין נותרה בחלקנו, שאולי בעוד 25 שנה הכל ייראה כאן לגמרי אחרת.