מומחה הסקרים הפלסטיני חליל שקאקי ערך באחרונה סקר עמדות בציבור הפלסטיני לגבי המתיחות האחרונה עם ישראל. אחת השאלות הייתה: מיהם לדעתך עשרת שחקני המפתח במשבר האחרון? 89% מהמשתתפים הציבו במקום הראשון את תושבי מזרח ירושלים שיצאו להפגין ולהתנגש עם כוחות הביטחון בר הבית וסביבתו. במקום השני (בתמיכת 86% מהנשאלים) – ערביי ישראל. הנהגת חמאס, על הקרבתה ויומרתה לשמש מגינת ירושלים, הגיעה רק למקום השלישי, עם 75% תמיכה.

סגרו את הרשימה: תנועת פת"ח (13%) ממשלת הרשות (11%) ואבו מאזן, המנהיג הרשמי של העם הפלסטיני, עם 8% תמיכה. במרכז הטבלה, מן המקום הרביעי ואילך, דירגו הנשאלים את מצרים, טורקיה, ירדן ואיראן.

אפשר לנתח את הממצאים הללו שתי וערב. חוסר ההערכה לאיראן בוודאי ישמח את מקבלי ההחלטות בירושלים, אבל אלה חדשות ישנות ובלתי מפתיעות. הציבור הפלסטיני רחוק מהערצת האיראנים, אף על פי שטהרן תומכת בפלגים החמושים כבר עשרות שנים. גם את הירדנים והמצרים אינו מעריך במיוחד, וטורקיה מנסה נואשות ומתקשה למצוא נתיבות ללבו.

אבל העיקר אינו מסתתר במרכז הטבלה, אלא בצמרתה ובתחתיתה, ואף שישראלים רבים ירצו, היא לא משקרת. הרשות הפלסטינית, העומד בראשה וממלכת ירדן, ששלושתם ידידי מערכת הביטחון בישראל – אינם מקובלים על הציבור הפלסטיני. יותר מכך: הוא רוחש להם בוז. לעומת זאת, הציבור הפלסטיני אומר לא רבתי למנהיגיו ולממשלות השכנות, ואת מנוע השינוי הוא מוצא באופן גורף בשתי קבוצות חברתיות שצמחו מתוך התארגנות רחוב. אחת מהן, ערביי ישראל, מוחזרת לזירה כמושיעה וכתקווה עבור אחיה האובדים בגבולות 67'.

בשנים האחרונות כתבתי כאן על הנטישה הגדולה של הסוגיה הפלסטינית בידי פטרוניה המסורתיים. ארה"ב של טראמפ הפנתה להם את הגב. מדינות ערב העדיפו התקרבות לישראל על פני מאבק בה, והרשות הפלסטינית הלכה והסתאבה. במי יתלה הפלסטיני הממוצע את תקוותו? היכן יחפש את עתידו? ככל שהפלסטינים יחושו בדידות, כך הם יחפשו פתרונות אחרים.

הנה בא הסקר הזה וממחיש יותר מכל את צניחתם אל חיק הפתרונות הזמינים. אף אם איננו מדעי, הסקר הזה מבטא היטב את מגמת הייאוש הנפיץ בקרב הציבור הפלסטיני, שהולכת ומתהווה בעשור של אביב ערבי. מפגינים עקשנים במזרח ירושלים ושבאבניקים אלימים בערי ישראל, לצד הזרוע הצבאית של חמאס – אלו הם מנועי השינוי שבהם תולה הפלסטיני הממוצע את תקוותו.



לגרד את הגב של דוחא

בתוך קלחת כניסתה של הממשלה החדשה והמתיחות במזרח ירושלים, נדחקה לשוליים התפתחות אזורית חשובה. מצרים וקטאר החלו להתקרב זו לזו אחרי עשור של עוינות. לא הייתה זו מתיחות סתם אלא מלחמה מרה, כזו שמתנהלת מרחוק, באמצעות שליחים או שכירי חרב, לעתים בשיטות של ארגוני פשע.

השבוע הזמין נשיא מצרים עבד אלפתאח א־סיסי את האמיר של קטאר, תמים בן חמד, לביקור רשמי בקהיר. ההזמנה יצאה בעוד שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי, נוחת בדוחא, בירת קטאר. לישראלי הממוצע זה נראה טבעי. בכיר מצרי מבקר בבירה ערבית. אבל ביקור כזה לא התאפשר שנים, ומסעו של שוכרי לנסיכות מבטא דף חדש ביחסים.

לצעדים הללו קדמו מגעים של כמה חודשים בתיווכן של איחוד האמירויות וסעודיה, שהבשילו לכדי פיוס. בצדק מבחינתו, רחש המשטר המצרי תיעוב כלפי הקטארים. דוחא משמשת, ביחד עם אנקרה של ארדואן, בית לאחים המוסלמים. תנועה זו מצויה במלחמה עם המשטר המצרי מאז האירועים האלימים שהובילו להפלת מובארק. אז, ב־2011, הם יזמו מהומות רחוב אלימות ומאורגנות לעילא. לאחר שנשיאם מוחמד מורסי הודח בידי שר ההגנה דאז א־סיסי, הם חזרו להפעיל את הזרוע הצבאית שלהם ולבצע פיגועי רצח בתוך מצרים. כל השנים מאז העניקה קטאר חסות, הגנה וכסף לאחים המוסלמים.

היו שנים שבהן קטאר סייעה גם לזרוע הצבאית של חמאס בזמן שבו לחמה בצבא המצרי בסיני. זה היה לאחר הפלת מובארק. חמושי חמאס חברו לקיצונים בסיני, טבחו בצבא המצרי ואף הגיעו עד לב קהיר. לפני שש שנים הם רצחו את התובע הכללי המצרי, הישאם ברכאת, בפיצוץ מכוניתו בעת שיצא מביתו למשרדו. הקשר הישיר לקטאר לא הוכח, אבל כסף קטארי זרם אז לחמאס ולפלגים אחרים בסיני.

לכל יוזמה מיליטנטית שהגו הקטארים שימש ערוץ אל־ג'זירה תומך לחימה, ועודד מן היציע או ניהל מסעות נקם במי שהאמיר לא חפץ ביקרו. הערוץ פעל במשך שנים לחשיפת פגמי המשטר המצרי, העניק פה לעמדות האחים המוסלמים, וטיפח את חמאס. במיוחד עשה נפשות לרעיונות הג'יהאד והפונדמנטליזם, ובכך העניק לגיטימציה לקיצוניות שהם ייצגו. למשטר א־סיסי, הנאבק לא רק באחים המוסלמים, אלא בכל מי שרואה בג'יהאד מכשיר לניהול מדינה, הייתה דוחא אויב.

כל השנים הללו לא באו נציגים משתי המדינות במגע. אפילו בתיווך בין ישראל לחמאס לא דיברו המצרים והקטארים זה עם זה. הסכם הדולרים, או ההסדר לאספקת סולר, או הפסקות האש למיניהן - כולם נעשו בלי ששני אלה שוחחו ישירות, אף ששימשו מתווכים פעילים בשירות אחרים. אם היה צריך לעדכן צד אחד על מעשיו או תוכניותיו של השני, או להעביר מסר מקהיר לדוחא, עשו זאת ישראל, האו"ם או חמאס. כך נזקקו גם המתווכים למתווכים.

ההתקרבות הזאת מתבצעת חצי שנה אחרי הפיוס בין קטאר לסעודיה ואיחוד האמירויות. שתי אלה סיימו בדצמבר 2020 חרם קולני בן שלוש שנים על קטאר. קהיר, חברה של כבוד בגוש המדינות הללו, נותרה המחרימה הרשמית היחידה של דוחא, והיה זה עניין של זמן עד שתצטרף לאחיותיה.

עבורנו, הישראלים, פעם אויב - תמיד אויב. אנו מתקשים לכרות ברית שלום עם שונאינו ולשים קץ למצבי איבה. אצל הערבים זה שונה. שני כללים שולטים במציאות חייהם הפוליטית. קרע או ניתוק לעולם לא יעמדו לנצח, ואפשר לשנוא מישהו ובאותו זמן לעשות איתו עסקים. מצרים הגיעה להבנה כי האינטרס גדול מדי בכדי להתעקש להמשיך לתעב את הקטארים. קטאר עשירה מאוד, ופתיחה של המשק המצרי בפניה עשויה להביא השקעות במיליארדים. המצרים אף סבורים כי אם יקרבו את קטאר אל לבם, אולי יצליחו להרחיק את הבחשנים הטורקים ממוקדי השפעה, כמו עזה, מזרח ירושלים ולבנון.


אם אכן יחדשו שתי המדינות את יחסיהן הרשמיים, יהיה מעניין להתבונן כיצד הן יישרו את ההדורים אחרי כה הרבה דם רע שנשפך ביניהן. אהבה לא תהיה שם, אבל שנאה קצת פחות. כמו בפיוס בין קטאר לשכנותיה החזקות, שבו התקינות חזרה אל היחסים. ידידי ד', שנולד במדינה ערבית, ציטט באוזניי השבוע בהקשר הזה את הפתגם הערבי "גרד לי בגב, ואז אספר לך". זו הגרסה הערבית לרעיון "יד רוחצת יד". בערבית נשמע המשפט טוב יותר, הודות למשחק באותיות.

עם ההתקרבות הזו תדרוש מצרים מקטאר לחדול מהתמיכה הכספית באחים המוסלמים או לצמצם אותה. הקטארים אכן יעשו כמה צעדים לראווה, כמו למשל סגירה של חשבונות בנק, או עמותות ששימשו לאיסוף הון עבור אויבתו המרה של א־סיסי. אבל הם ימשיכו לתמוך באחים בחשאיות, בקריצה. מצרים תדע מכך, ומה שלא תדע, יגלו לה הישראלים, האמירותים או האמריקאים. ואחרי שתדע, לא תוכל לעשות הרבה. אבל כמו שאמרנו, בשכונה הזו, גם אם ידיד מתגלה פתע כאויב, זה לא אומר שהשמיים ייפלו.


הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל