בעיר הנמל האפורה והמוזנחת כבר לא עגנו סירות. היו שם רק כמה סירות דייגים קטנות, מוזנחות ועייפות, גם הרשתות שהיו עליהן, סמל לימים שבהם עוד היו דגים במים והיה בשביל מה להקיץ טרם שחר ולצאת בקור מקפיא אל הים, היו בלויות וקרועות.
מספרים שפעם אהבו בנות הטובים הצעירות והמטופחות לבוא אל הנמל הזה, במסבאות ובמועדוני הקברט למיניהם לא יכלו להיראות, כי כלל ה"מה יגידו" צרח באוזניהן בכל פינה. אז רק אל הנמל היו באות, שם התרכזו כל הג'נטלמנים האמיתיים, אלו שאין ממון בכיסם ובגדיהם היחידים הם סרבלי הדיג ובכל זאת ימזגו לך משקה אל כוס העץ, לא לפני שיצחצחו אותה במטלית לבנה, כמו הייתה כוס קריסטל יקרה, ויגישו לך.
בינתיים תבער האש בין כמה ענפים שדאגו לייבש אותם מהבוקר, ועליהם ינוחו דגים שעד לפני כמה שעות עוד שחו עם להקתם. כך ישבו אלו מול אלו - הנשים הטובות, בלבוש המחויט שתחרת החזייה מציצה בכוונה או לא משמלתן, והגברים עם זיפי הלחיים וריח הדגים - וידברו.
על מה? על כל דבר. על ראש העיר החדש, על הנער שתלה עצמו כי אביו טרם חזר מהמלחמה ונמאס לו לחכות, על הרגעים הנדירים שבהם שלו דג גדול מהמים ועל איך שבזבזו את כל מה שהרוויחו על אלכוהול או על שמלה חדשה לנשים שאיתם, כדי שאלו יוכלו לחייך לכמה חודשים קדימה ולא יוציאו עליהם את זעם הצנע.
בנות הטובים שאל מולם יספרו על הלימודים שאליהן הן מתכוונות להירשם, על התכתובת שמנהלת השמנה שבהן עם נער נאה שפגש אותה פעם בצרכנייה ורמז לה שככל שאישה גדולה יותר, כך הוא מתאהב מהר יותר, ועל אמותיהן קפוצות התחת, שכפות ידיהן הקטנות סטרו לא פעם על לחיי בנותיהן הסוררות, אף שבסתר לבן הצטערו על שנולדו בתקופה מוקדמת יותר, שבה יציאה של אישה צעירה מביתה, עם רדת החשיכה, לא הייתה מועלית אפילו על דל השפתיים.
בימי זוהרה של עיר הנמל האפורה והמוזנחת נרקמו אהבות בקרב אלו שמעולם לא חלקו את אותו הרחוב, את אותו האוכל ואת אותה השפה. המצחיק הוא שאחרי מעט ג'ין זול, שנרכש באחת מחנויות "ארמונות הג'ין" המפוארות, הביטו בעיניים שני הזרים שהגורל הפגיש ביניהם והלכו יחד בחשש אל בין הסמטאות, ושם שמלת המלמלה היקרה וסרבל הדייגים המצחין נחתו יחד על מרצפות עיר הנמל, שאז ידעה לשמור על סודות אוהביה. בכל פעם שיד נשלחה אל עבר מסתור בגוף, או כששיניים נשלחו אל עבר צוואר ריחני, או כשתחתונים ירדו באטיות, או כשלשון עברה וחקרה, הגביר הים את סערתו וגעשו הגלים כדי לחפות על אלו שרצו לאהוב.
ולא היו להם ציפיות מלבד רגעי החסד האלו שזימן להם הגורל וסיפק להם האומץ. הרי ידעו כולם וכולן שברגע שיחוג השחף הראשון מעליהם ומעל הנמל שהביא אל העיר ספינות סוחר מלאות בכל טוב, כמו במעשה קסם, תתפוגג השפעת הג'ין, הבגדים ייאספו מן המדרכות, ותישאר רק נשיקה קטנה על לחי לאות תודה על החיים שנשכחו משני הצדדים ולו רק להלילה.
באחד מערביה הטובים של עיר הנמל ביקש ראש העיר מפקידיו להודיע לדייגים, לספנים ולעובדי הרציפים לשוב מוקדם אל ביתם: ראש עיר נמל אחרת הגיע העירה וביקש סיור שקט בין כל רציפי הנמל, "לקבל השראה" או "לעורר בי תשוקה" - כך הוא קרא לזה, ומי יכול היה לסרב לו? היה זה ראש עיר שמעבר להיותו איש ציבור היה עסקן לא קטן, והכל ידעו שהרבה מעטפות יעברו בינו לבין ראש העיר המקומי בערב החשוך ההוא בעיר הנמל. נשות הדייגים ועובדי הרציפים הופתעו באותו הערב, רובן אף לא זכרו את הפעם האחרונה שבה בעליהן נכנסו הביתה באור יום.
לימים התבדחה אחת מהן ואמרה שלא זיהתה את האיש המזוקן שנכנס ואף לקחה מטאטא וניסתה לגרש אותו, עד שחשף את גופו והראה לה סימן שרק היא מכירה.
היה זה יום טוב לעובדי הנמל ולנשותיהם. פתאום ראו את ילדיהם, הכירו את ביתם, לא טעמו את מאכלי נשותיהם באישון לילה ונכנסו אל המיטה הקטנה, אלא אכלו ממש, סביב שולחן עץ, עם כל המשפחה. שוחחו, צחקו, ומגדילי הראש שבהם אף עזרו לפנות את כלי האוכל מהשולחן. כשנדמו קולות הבית, העלו יחד עם בנות זוגם קולות אחרים שרב הזמן מאז נשמעו בפעם האחרונה.
בינתיים, בעיר הנמל שופעת הטוב, הילכו שני ראשי עיר ומאחוריהם כמה שומרי ראש. דיברו על הסירות הגדולות העתידות לייתר את עבודת הסבלים הזרים שמעבירים נוסעים ומהגרים מלב הים אל הרציפים על ידיהם בתוך סירות דייגים, דיברו על בית הקפה שנפתח לא מזמן בכניסה אל הנמל, ועל כמה אומץ נדרש כדי לפתוח בית קפה מפואר במימון העירייה בזמן שבחלקה האחר של העיר יש יותר רעבים משבעים, ובעיקר, תרו אחר סמטה ראויה להיכנס אליה כדי להעביר מעטפה ועוד קצת שלא נכנס במעטפה, בשביל דברים כאלו ואחרים.
מספרים על עיר הנמל האפורה והמוזנחת, שפעם שקקה חיים, שהיו מגיעים עד אליה, מכל העולם, כדי לחזות בנופה הציורי, בבתי האבן הסובבים אותה, בחכות המיוחדות והצבעוניות, החתומות כמו ביד אומן על ידי דייגי המקום ולטעום מסרדיניה.
מספרים על עיר הנמל האפורה והמוזנחת, שלא נרעשה ונזדעקה כל כך, כשבסמטה ההיא, בערב ההוא, פגשו שני ראשי העיר, שהיו גם חברים טובים, את ילדיהם, ויד בנו של זה בתוך חצאית בתו של זה, ובזמן שאבותיהם של השניים ממלמלים עסקים, אלו לוחשים אהבה. מספרים על עיר הנמל האפורה והמוזנחת, שנפלה על חרבה או על חכתה אם תרצו, כשבערב שבו ראו שני האבות את ילדיהם פוחזים כך, החלו לריב ביניהם על כבודו של מי נפגע יותר, ומספרים גם שגדול כל כך היה הריב וגדולה כל כך הייתה השחיתות שם, שזה היה הערב האחרון שבו זהר לו המגדלור וסימן לספינות שיבואו.
מספרים על עיר הנמל האפורה והמוזנחת, שיותר קמטי זקנה לה מאשר קמטי צחוק, שבאותו הערב חשכו לה ימי זוהרה, וזו עיר הנמל היחידה בעולם שהוקרבה על משחקי כבוד של שני גרגרנים רודפי בצע, שלא באמת היה אכפת להם כבודם של ילדיהם כי אם כבודם שלהם.
ואף על פי כן לא בכתה עיר הנמל על אובדן יופיה ועל השנים שחלפו, כי יותר משפצעו אותה הספינות שחדלו להגיע, העכברושים הגדולים שאיש כבר לא גירש וריח הזבל שנערם בה, הבריאו אותה נעריה ונערותיה, אלו שנהגו לבוא אליה כשעוד הייתה יפה ולבקש ממנה, כמו דודה שמנה ושומרת סוד, מקום לדבר בו אהבה. ונכון, ככל שזקנה והוזנחה, פחות ופחות הגיעו אליה. וגם גדלו כולם, בנות הטובים התחתנו עם בני הטובים, וסרבלי הדייגים כבר לא צנחו על מדרכת, כי נדבקו לגוף המזקין ועברו יחד איתו לעבוד בעיר נמל אחרת, חסרת קסם אבל עם פוטנציאל לפרנסה.
ויש חשיכה בעיר הנמל האפורה והמוזנחת, וכשקר שם, רק הרוחות נשמעות, וגם הגלים הגועשים ביותר פתאום לא מחפים על קולות אוהבים אלא מתנפצים אל המזח והרבה פעמים נכנסים אל הנמל, מנסים, בכוחותיו של זאוס, לנקות את הזוהמה הרבה, כי לא מגיע לעיר כמו זו.
אבל יש לילות שבהם בא פתאום אור יקרות חד ומהיר, כשנער ונערה, נער ונער או נערה ונערה מגלים פתאום את פוטנציאל סמטאות הנמל ובוטחים בעיר הזו שתשמור על סודם. יש לילות שבהם רק לרגע שוב שוקקת העיר האפורה ושוב מסתדרים רציפיה ומתנקים מאליהם, ושוב הכל רוחש וגועש, והיא מגוננת על זוג האוהבים, והירח למעלה מאיר לו, ובלילה ההוא בנות הטובים שהתחתנו עם בני הטובים והדייגים החסונים והעייפים מתהפכים על משכבם, ובשנתם פוקחים עיניים לרגע ושולחים יד סודית אל מתחת לשמיכה.
ביום ההוא קולות הזוג הצעיר וקולות תשוקתה של העיר שכובתה מעירים את כל מה שרדום, ואפילו המגדלור חוזר להאיר לכל ספינות הרפאים שנותרו נטושות באמצע הים. תמיד יש רציף להגיע אליו, וכשהכל ימות מסביב, עליו יחיו כל הזיכרונות.