לפעמים אני חושבת שהתקופה האחרונה היא מזימת זן עולמית, קונספירציה של עידן הדלי, ניסיון לחינוך מחדש של המין האנושי, שלא יודע לחיות בהווה וחי בעיקר בעתיד. תחסכי כדי שיהיה לך לפנסיה; תביאי לעולם ילדים כדי שיהיה מי שיטפל בך כשתזדקני; תקני סטוקים של בגדים, אוכל ופיצ'פקעס, כי יום יבוא ותצטרכי אותם; ועוד אלף התניות שהן חלק בלתי נפרד מאיתנו.
קל לומר שאם היו לי ילדים הייתי מתאמצת לתכנת אותם מחדש, ללמד אותם ללכת רק עם הלב ולא להיכנע לתכתיבים. אבל אני יודעת שהתיאוריות הללו טובות בעיקר על הנייר, וכמו כולם הייתי נשאבת לתוך החיים עצמם וממשיכה את ההתניות הכלל אנושיות המיושנות נוסח: תאכל, כדי שלא תהיה רעב. תלמד, כדי שתהיה לך בגרות ועוד כהנה וכהנה שטויות, שלא שירתו אותי במילימטר בחיי הבוגרים.
זו לא משימה קלה לתכנת מחדש את האנושות, גם אחרי שהורידו את השאלטר של העולם והדליקו מחדש בציפייה להפעלה קלה יותר של המחשב העצום המכונה כדור הארץ. אחרי תקופה כל כך ארוכה של אי־ודאות ושבירת מוסכמות של החיים כפי שהכרנו אותם עד כה, אני מביטה על עצמי וגם מסביבי, ומבינה שהדבר שהכי קשה לבני האדם הוא לא רק להוריד את האגו, אלא גם להשתנות. להשתנות באמת.
פעם, כשאמא שלי חזתה באחד מפרקי הייאוש שלי ממערכות יחסים, היא הסבירה לי שאי אפשר לשנות גברים, בוודאי כשהם מגיעים לגיל מסוים, אחרי חיים שלמים שבהם היו רגילים לחיות עם אותה תוכנה מיושנת. הם מבינים שהם תקועים, אמרה, אבל לא מצליחים לעשות צעד קדימה כדי להוציא עצמם מהבוץ ואולי גם לא רוצים לעזוב את אזור הנוחות שמרפד אותם בנחמה, וגם אם תנסי זה לא יעזור לך. הגברים הם רק דוגמה להתעקשות בשימוש תוכנת "דוס" מיושנת בעידן של ווינדוס מתקדם. בכך חוטאים כולם, נשים וגברים כאחד, ישראלים ועמי העולם.
אני לא יודעת מה באמת קורה בחוץ, אבל אני רואה את מה שקורה אצלנו. אנחנו אומת הסטארט־אפ שנמצאת בפריחתו של עידן ההנפקות והאקזיט. בעולם מדברים על ישראל כעל אי המוחות המזרח תיכוני. כל העולם מתקשר אלינו, והפעם על אמת ולא בציניות, כי הצלחנו לפצח משהו שאולי אפשר רק במקום שבו האפשרויות מוגבלות, ואז אין מנוס מלחשוב מחוץ לקופסה.
אנחנו מצליחים לשנות סדרי עולם, להמציא רובוטים חכמים ולפתח תוכנות־על שמחקות את הבינה האנושית. פעם, כשאמרו לי שאת המטוס מטיס טייס אוטומטי, נחרדתי מהמחשבה שמחשב מוביל את חיי אלפי מטרים מעל פני הקרקע. כיום מכוניות ללא נהג יוצאות לנסיעות המבחן הראשונות שלהן. המוח האנושי מרגיש התעלות בעידן הזה, לא פלא שהאגו בשמיים והאקלים בקאנטים. שכחנו שאנחנו לא אלוהים, שאולי יש לנו יכולת שלא הייתה קיימת לפני 30 שנה ועדיין, אנחנו אפר ואבק לעומת כוחות הטבע.
לפני שנה וחצי, כאשר רבים מאיתנו היו מחוברים לתורת המזרח, לתרגול יוגה יומי ולנשימות בנוסח ניו אייג' כי היקום אמר לנו לעצור, הייתי בטוחה שאני חוזה בביאת המשיח. בחלום הרטוב של הרוחניות הקדושה שנטמעה בעורקי הדור שלי על העולם השלו, שכולנו דיברו עליו בלי סוף, גם אם לעתים אמרנו זאת מבעד לעשן של חומרים מטשטשי תודעה. חווינו ממנו קצת, אלא שאז הכל התהפך עלינו. כמו דיאטה רצחנית שבסיומה עולים במשקל.
לעתים אני מרגישה כמו עכבר מעבדה שמנסה להספיק הכל לפני שיסגרו שוב. לעתים אני כועסת על עצמי שאני חושבת על סגר נוסף ומקבלת את זה כמציאות חדשה בלי לקרוא עליה תיגר. לעתים אני מנסה לחיות את הרגע, להסתכל על היומן בטווח הקצר של שבוע קדימה ונלחמת בצורך שלי לנעוץ עוגנים של תקווה לעתיד.
אם מישהו ימציא איזה מנגנון, שבב, כדור או מתג שאפשר יהיה לכבות בעזרתו את המבט הקדימה, כמו סכי העיניים שמונעים מסוסים להביט לצדדים, רק כזה שיכסה את העתיד הרחוק, אני אהיה הראשונה לקחת. ואם יש איזו חצי נחמה בתקופה המטורפת שאנחנו חיים בה, היא אי־הוודאות הנוכחית שדוחקת אותנו לחיות כאן, עכשיו, חזק ובלי פחדים, לפני שייקחו לנו את הרגע. אולי באמת רק במקום שבו האפשרויות מוגבלות, אין מנוס מלחשוב מחוץ לקופסה.