במודיעין עירי נפתח השבוע פארק מים חדש, ראשון מסוגו בעיר. כשמדובר במקום המאכלס כבר קרוב ל־100 אלף איש, עם אחוז ניכר של ילדים, מדובר בידיעה משמחת ומשמעותית במיוחד. אבל השמחה התחלפה עד מהרה במחלוקת. הפארק החדש לא מקצה שעות רחצה נפרדות לציבור הדתי, ולא מעט מנציגיו (המהווים לפחות רבע מתושבי מודיעין) החלו להציף את האינטרנט בתלונות על ההחלטה שלטענתם מקפחת אותם באופן מהותי. עד מהרה הפורומים העירוניים השונים הפכו לזירת קרבות לכל דבר בין חילונים ודתיים, כזו ש - סליחה מראש על הקלישאה - היא מיקרו־קוסמוס אמיתי של המתחים הדתיים בישראל כולה.
לפני שארד למהות הטיעונים, הנה קצת אינפורמציה רלוונטית על מודיעין. חלק ניכר מתושביה החילונים של העיר הגיעו מירושלים. וליתר דיוק, נמלטו מירושלים, עקב מה שהם חוו ככפייה דתית. מה שמייצר בעיר רוח קבועה של אנטגוניזם כלפי כל מה שנתפס כשינוי הסטטוס קוו. נתון משמעותי נוסף: אף שמדובר בעיר המתאפיינת במעמד סוציו־אקונומי גבוה יחסית, כלומר - יש בה אחוז ניכר של תושבים עם רצון ויכולת להוציא כסף על מסעדות, חיי לילה וכו', בפועל מרבית המקומות המרכזיים בעיר סגורים בשבתות. לא בגלל מדיניות של העירייה, אלא מתוך מציאות כלכלית. גם המסעדות הבולטות (והמעטות) בעיר נוטות להפוך עם הזמן לכשרות. רק השבוע הודיעה מסעדת "גסטון", אולי הבכירה באזור, על הפיכתה לכשרה. מה שאומר, כמובן, שהיא נסגרת בשבתות.
מהעבר השני, במודיעין יש אחוז ניכר של תושבים דתיים שמעורבים מאוד בחיי העיר; רחוקים מלהיות מיליטנטיים, בהקשר הדתי; ומקבלים בהבנה - פומבית, לפחות - מהלכים משמעותיים המעודדים פעילויות בשבת. רק בשנה האחרונה, למשל, נחנכה השדרה המרכזית של העיר, המכונה המע"ר, שלכל אורכה משולבים בתי עסק שחוקית מורשים לפעול בשבתות. מה שלא הביא לשום גילוי של מחאה. ובכלל, אפשר בפירוש להגדיר את מודיעין כעיר שמתקיים בה דו־קיום סביר ומעלה בין דתיים וחילונים. באופן אישי, לפחות כשליש מהשכנים שלי דתיים, עובדה שמעולם לא יצרה כל מתח או קונפליקט.
אבל סיפור פארק המים מוכיח שמתחת לפני השטח זורמים... ובכן, מים עכורים. וכדרכן של סוגיות מורכבות, ניתן להבין את שני הצדדים. החילונים המתנגדים לשעות רחצה נפרדות טוענים שזו רק ההתחלה. שאם מסתכלים על ההיסטוריה של חיים מעורבים בישראל, התהליך הוא תמיד חד־צדדי. עיר הופכת ליותר ויותר דתית, לא להפך. וככל שהחיים בעיר יהיו מותאמים יותר לציבור דתי, כך הוא ינהר אליה בזרם הולך וגובר, שבסופו של דבר יטה את הסטטוס קוו עוד יותר. ברקע, יש לציין, מתקיימת סוגיה רבת־שנים של פארק ענבה - הפארק העירוני הגדול בעיר - שמוצף מדי חופש גדול באלפי חרדים המגיעים מיישובים סמוכים כמו מודיעין עילית, וממש משתלטים עליו בפועל.
מנגד, טוענים נציגי הציבור הדתי, אם לא יהיו שעות של רחצה נפרדת בפארק החדש, תישלל מילדיהם הזכות ליהנות ממנו. שכן רחצה משותפת נוגדת את אמונתם וערכיהם. קל מאוד לענות להם - בעיה שלכם. בייחוד כשהצורך בהפרדה נתפס מראש בידי מרבית החילונים כמקפח ובעייתי כשלעצמו. אבל עם יד על הלב, אם היינו מחליפים את הציבור הדתי בעיר בציבור מדת אחרת, בהאים לצורך הדיון, ולציבור הזה היו דרישות דתיות משלו של הפרדה, נדמה לי שההתנגדות הייתה פחותה משמעותית. מה שמתקשר ישירות לסתירה הפנימית המובנית של חילוניות. הרעיון של "חיה ותן לחיות", כל עוד מדובר בחיים הזהים לאלה שלך.
אז מה עושים עם כל הכעס הזה? אני חושב שמודיעין, וישראל בכלל, כבר בשלות לזרם חדש, היברידי ומכיל. כזה שמכבד את הצרכים של שני הצדדים ומספיק בטוח בעצמו כדי להתחשב בהם מבלי שזה ייגרר בעתיד לכפייה. במקרה הספציפי של פארק המים, אין שום סיבה שלא יוקצו כמה שעות של רחצה נפרדת לציבור הדתי. זה לא אומר שממחר נשים חילוניות ייאלצו להיכנס למים בחיג'אב.
על הסכין
1. החידוש של אולימפיאדת טוקיו - נבחרות המשלבות נשים וגברים, יעשה לשוויון בין המינים מה שאלף מרב מיכאליות לא יעשו לעולם. ברגע שמדובר באורגניזם אחד, הפועל יחד למען מטרה משותפת, בטלות בבת אחת כל ההנחות וגם כל ההנחות המוקדמות. במקרה של נבחרת הג'ודו שלנו, למשל, הקרדיט הלך שווה בשווה לגברים ולנשים.
2. מזמן לא התרגשתי מאתר אינטרנט חדש. אבל בשבוע שעבר עלה אתר המוקדש ליצחק קלפטר (klepter.co.il). זה קרה אחרי, כמובן, שנים של חוסר ודאות. האתר - שבנה המעצב אלדד בוברוביץ' - מושקע, עתיר באינפורמציה, תמונות וסרטונים. ובעיקר עושה כבוד לאחד מגיבורי המוזיקה והגיטרה המרכזיים שלנו.
3. ניר טרטר, הסולן של אינפקציה, הוציא אלבום סולו ראשון, שמצליח להיות אישי ונוקב ומלנכולי, וגם שמח ודבילי ומופרע לגמרי. חולים באינפקציה ישמחו לגלות שגיא בן שטרית שותף לכתיבת רוב השירים, ברוך בן יצחק שהפיק את הראשון של הלהקה נותן בהפקה, וגם חברי אינפקציה נוספים דופקים הופעות אורח. והכל כל כך חכם ומטומטם בו־זמנית. תענוג.