1 יום שישי, 10:30, טלפון מגולי הדייג, הקול שלו מרוסק. "יואלה צלצלה, אורי יצא לדוג בשפך הירקון, הוציאו אותו מהמים בלי הכרה. מת באיכילוב. אין פרטים".

יואלה היא אשתו של אורי שרון. הם התחתנו ב־1978 במסעדה שלי, "געזונט", בירמיהו פינת דיזנגוף. עבדתי עם אורי כמה שנים טובות כשוליית הדייג. היינו חברים בלב ובנפש. אורי היה צדיק נסתר, לוחם אמיץ, חיית ים, דייג מקצוען. אני לא מצליח לעכל את ההודעה.

שבועיים קודם לכן אורי מצלצל אליי. על הצג כתוב דוד אורי. בקול שבור הוא מודיע לי שאחותו יעל נפטרה. "למה אתה מודיע לי?", אני שואל. "אתה יודע שאני לא הולך להלוויות". הוא סותם לי את הפה ואומר לי "כי אתה משפחה".

"אורי לא יכול לטבוע", אני אומר לעצמי, ונכנס לאתרי החדשות לראות אם יש מידע לגבי מה שקרה. באתר חדשות של חרדים אני רואה כותרת: "חרדי בן 50 עם ציוד צלילה נמשה סמוך לחוף רדינג, מצבו אנוש".

אורי בן 76 ואינו חרדי. אולי יש כאן טעות. מתברר שהטעות היא של אתר חרדים, באיכילוב נקבע מותו של אורי שרון. התמונות רצות לי בראש כמו בסרט. אלפי שעות עם אורי בסירה, לפעמים בים סוער, בסכנת חיים. עבודה קשה, מפרכת. מדי פעם שרים שירי ארץ ישראל, בחוף מנקים דגים מהרשת. אורי מחלק לכמה קשישים שקיות דגים, בעיקר לקראת סוף השבוע. "דגים לשבת", הוא אומר להם והם מברכים אותו.

לאורך השנים הוא מסכן את חייו בחילוץ אנשים שנסחפו, מחלץ דייגים שנקלעו לסכנה. קודם חושב על האחר ורק אחר כך על עצמו. אביו הארכיטקט אריה שרון ביקש להכיר אותי, לראות את מי הבן שלו אוהב ויוצא לדוג איתו. "תשמור לי עליו", לחש לי פעם באוזן, "אני כל כך אוהב אותו".

ביום שני אני מגיע לחצר הבית ברחוב הירקון, שם יושבים שבעה. הילדים שם, הנכדים, החברים, דייגים. אני מכיר כל פינה בחצר. לפעמים היא הייתה נראית כגן חיות או כמרפאה של ד"ר דוליטל, רופא החיות. אורי היה אוסף חיות, ציפורים פצועות ומטפל בהן עד שהחלימו.
בגלל כמה אנשים בודדים בעולם, כמו אורי שרון, שכל כולם טוב לב ונתינה, הומצאה המילה "מענטש", בן אדם שאפשר לסמוך עליו.
אני מביא בקיצור את מה שכתבו עליו בתו, בנו וחברו, על האובדן הנורא שלהם. קשה לי לכתוב. אני מרגיש חרא, לא מבין כמה דמעות אני מסוגל להפיק מהעיניים ההרוסות שלי.

2 הבן אמיר שרון: "להסביר את אבא במילים, זוהי כנראה משימה חסרת תכלית. מי שפגש בו, ולו לרגע, לא צריך הסברים. מי שלא פגש בו, כל המילים שבעולם לא יצליחו להסביר ולו חצי דבר. אבא הגיע אלינו מעולם אחר. מעולם הסיפורים של המינגוויי ו'איים בזרם', של מלוויל ו'מובי דיק', קאזאנצקיס ו'זורבה היווני'"
.
"אין באמת דרך שניתן לקטלג בה את אבא, שהיה חד־פעמי בעולם. והיו כבר בינינו אנשים שהתאמצו להיות בני דמותם של המינגוויי או זורבה. אני מניח שאפילו זורבה והמינגוויי עצמם התאמצו לא מעט כדי לגלם את דמותם שלהם. אבל אתה לא היית צריך כובע של רב חובל, רגל מעץ או קעקוע של עוגן. אצלך זה לא היה פרסונה שאימצת, אלא המהות, הדבר עצמו. תמיד הדבר עצמו. התנהלת בעולם בטבעיות, עם אותנטיות שאין דומה לה, וכנות תהומית. לא כנות אגרסיבית של 'אומר את כל האמת בפרצוף', אלא כנות עדינה כזו ושקטה.

אורי שרון (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)אורי שרון (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)


"ובעיקר אבא, הייתה לך חיות מתפרצת שמקפלת בתוכה אינסוף עולמות ואנשים, את כל היבשות והימים כולם, חיות שדוחסת בשקט אלף שנות אדם. והייתה לך סקרנות אינסופית וכובשת לגבי כל דבר ודבר בעולם, ונפש רחבה, רחבה מדי.

"השתוקקת לעולם כולו, וראית כל אדם או ציפור בעולם, וראית כל עשב שפרץ בין אבני המדרכה. עמדת שוב ושוב משתאה מול כל הפלא הזה. 'תראה איך השיח הזה בוקע מהקיר, איזה יופי', היית אומר לנו בכל טיול מזדמן בעיר. 'פשוט פנטסטי'. פנטסטי. המילה הזו כל כך מזוהה איתך. העולם היה פנטסטי בעיניך, וכנגד כל חוקי הפיזיקה הצלחת להכיל את כל העולם הזה בתוכך.

"מול כל אדם שנקרה בדרכך, ולא משנה אם היה חסר בית ברחוב אילת, פרופסור באוניברסיטה יוקרתית, נרקומן מיפו או נער בית ספר. יהודי, נוצרי או מוסלמי. בישראל, באיסלנד או בקובה. בכל אחד מיד ראית את הפלא, אל כל אחד השתוקקת, בכל אחד נגעת, ואל כל אחד נכנסת מיד פנימה ללא חיכוך. ובכל אחד שנקרה בדרכך השארת חתיכה קטנה וזוהרת מן הפנטסטיות שהכלת בתוכך, ושינית בו משהו, ואנחנו נשבינו בקסמך ולא שכחנו אותך עוד לעולם. בלי מדוע ובלי כיצד, בלי לאן ובלי איך ולמה.  

"הסיפור היה תמיד ידוע מראש. אני נכנס לחנות מקרית בתל אביב. זה יכול להיות החשמלאי מלוינסקי או הקצב מיפו. לא תמיד יש לי כוח להגיד. ולפעמים, בכל זאת, אני אומר.

'יש לך ד"ש מאבא שלי, אורי שרון'.
'איזה אורי שרון?'
'אורי, אורי הדייג'.
'אורי! איזה אבא יש לך. איזה אבא. אין עוד אנשים כמוהו. אני אומר לך, אין עוד אנשים כמוהו'.  
"היית אבא שהמציא לי סיפורים אפופי קסם לפני השינה, על ביאנקו הכלב הראשון שלנו שקיבלתם מנתן זהבי בחתונה, או שפשוט סיפרת לי אגדת עם מקסיקנית עם מוסר השכל, חוזה איפה יש כאן תהום.
"אבא שלא הפסיק לשיר. אבא של מאיר אריאל, אריק איינשטיין, התרנגולים, שלישיית גשר הירקון, מתי כספי וסשה ארגוב. של אברהם חלפי. של יואל מוישה סולומון והדוקטור הכסוף, שלימים הפך להיות אני.  
"אבא שנתן לי לקרוא את 'מובי דיק' בגיל 14, לא בשביל לחנך אותי או כדי שאצא ילד מוצלח ומצליח, אלא פשוט בגלל שזה ספר פנטסטי. ומה זה משנה שאתה בן 14. ואת 'שוגון' ו'יד הנפץ', 'איים בזרם' ו'הזקן והים'.
"אבא של הים. אבא של הים.
"אבא שכשהייתי בן 13 וחצי נסענו ביחד כשותפים שווים לחמישה שבועות ביפן. עם תרמילים גדולים על הגב, גונבים בין נסיעה לנסיעה תנומה חטופה בשקי שינה על רציפי תחנות הרכבת.  
"ושוב, לא עשית את זה בשביל לחנך או לחשל אותי, לא בשביל להעביר איזה מסר פדגוגי, או להכין אותי לצבא, לא כי היית 'הרפתקן', אלא פשוט ככה, כי מה זה כבר משנה, ובמה עדיף בית מלון על תחנת רכבת, והרי יש עוד כל כך הרבה להספיק לראות, והמקדשים הרי כל כך יפים, וכל כך יפה הטחב שבמצבות קויה־סאן.
"וגם ככה העדפת תמיד לישון על הרצפה. ומה שהרגיש לך טבעי מיד הרגיש גם לי טבעי.
"בפעם האחרונה שנפגשנו לפני שבוע, שיתפת אותי בחששות שלך מהשחיקה של הגוף המבשרת את הזקנה. הברך כבר לא מחזיקה, יד שמאל כבר לא אוחזת איתנה בכלי העבודה כבעבר. אני, שהרגשתי שאתה מפחד לאבד את החיות שלך, שפחדי מחלה משתלטים עליך ואתה עוסק לאחרונה יותר מדי במוות ולוויות, שחזרתי לך מהראש את פסקת הפתיחה של 'מובי דיק' שכל כך אהבת.
"אז ביום חמישי בלילה ירדת לים. כשלא חזרת, טסנו עם פנס לנמל. זה היה מדאיג, אבל ידעתי שעם קצת תושייה, תכנון ורצון, הדברים מסתדרים. ככה תמיד עשית ותמיד היה, ככה לימדת אותנו בלי מילים. אתה הרי גם הכרת כל כך טוב את הים. הכרת כל זרם. הצלת כל כך הרבה אנשים מהים.
"הצלת כל כך הרבה אנשים, נקודה. 
"אבל אותו לילה לא היה מי שיציל אותך.
"ועל המיטה בחדר הטראומה באיכילוב נותר דומם רק הגוף שלך, שהיה יפה כמוך".

3 החבר אבי פולאק: "הבוקר מוקדם הלכתי לאורך החוף מבננה ביץ', איפה שפעם היה הביוב של רחוב עזרא הסופר, לחוף שרתון. צעדתי בדיוק באותה דרך בבוקר חורפי קר בסוף שנות ה־70, ילד ים יחף במכנסיים קצרים. ראיתי אותך מרחוק, גבר עם בגדי סערה, מנסה לייצב את הסירה בגלי החוף. הרמת אליי את הראש עם הזקן והעיניים הגדולות ואז שאלת 'יכול לשים יד?'.

"זהו, לא היינו זקוקים ליותר. עזרתי לך להוריד את הרשתות מהסירה, את המנוע וטנק הדלק העמסתי על הכתף ועליתי איתו מהמים הקרים לחוף. אחר כך בעזרת עוד אנשים טובים העלינו את הסירה לקו מבטחים.

"באותו בוקר קיבלתי את הכינויים 'בייבי גורילה' ו'הפג'. מאז, למעלה מ־40 שנה, אתה חלק גדול ומשמעותי מחיי, מצורת חשיבתי, מגאוותי.
"לא היה צומת בחיי שלא באתי לשתות קפה, לאכול פיצוחים בצלוחית הקטנה ולהתייעץ. דעתך הייתה חשובה לי. היית הקול השפוי, המאוזן שידע לשמוע. קודם לשמוע בסבלנות ואז לחשוב ולומר את דעתך.

"כשהשתחררתי מהצבא, הייתי ילד קצת אבוד. לא הבנתי את זה אז, אבל שלוש שנים בצנחנים ושמונה חודשים בלבנון של 1982 השאירו את השריטות.

"בוקר אחד אחרי השחרור צלצלת להוריי וביקשת עזרה לכמה ימים, עד שתמצא מישהו קבוע.

"הימים הפכו לכמעט שנה. שנת חיי היפה. קשה לבטא במילים מה עשתה לי לחיי השנה הזו. הייתי קם כל בוקר בחושך מוחלט והולך ברגל לשרתון, מכין קפה בצריף הדייגים שהיה צמוד לחומה הצפונית של חוף הדתיים ומחכה שתגיע. היינו מעלים את הדלק ויוצאים להרים את הרשתות שזרקנו בערב הקודם מול המזרחית הקרה.

"שעות של עמידה אחד מול השני, מצופים מול עופרת והרמה וניקוי הרשתות מהדגים ואריזתן לפעם הבאה. סיגריה מהירה וממשיכים לרשת הבאה.

"שיחות שקטות על הצבא. אתה עם שריטות מיום כיפור, ואני עם השריטות מלבנון הראשונה.

"תחרות אינסופית על שירי ארץ ישראל. מי מכיר יותר שירים, מי זוכר את כל המילים. ושירה וזיופים אינסופיים.

"למדתי ממך שהים מכבד את המתמידים. היו תקופות שהיינו כמעט הסירה היחידה שהמשיכה לצאת בימים ללא דגים. שבועות שלא כיסינו דלק, ואתה התעקשת בוקר וערב, וצדקת. יום אחד התהפך המזל והים פיצה אותנו כפל כפליים.

"דאגת לכל החלשים. הבאת אוכל לאלו שלא היה להם. סעדת אדם שלא הייתה לו משפחה, והם נמשכו אליך כמו למגנט.
"תמיד חיובי. תמיד מנסה, כמעט בנאיביות, למצוא את הטוב שבכל רע.


"גם כשקיבלתי הצעה ששינתה את מסלול חיי והיה לך ברור שזה יפריד אותנו ויפגע בך - דחפת אותי לענות לה. פגשתי בחיי אח"מים בכל העולם, נשיאים של מדינות חשובות, ראשי ממשל חזקים, שרים ושועי עולם. ראיתי אותם בשעותיהם הטובות וברגעי השפל. למדתי לא מעט על כוח, שלטון, שררה ומנהיגות. לא היה אחד מהם שהייתי מחליף שעה במחיצתו מול קפה איתך. תמיד התגאיתי שיש לי חבר, דייג, שהוא האדם הכי מרשים שפגשתי".

4 הבת מיכל שרון לופו: "אם יש סיכוי לתקומה בעולם הזה שלנו, הוא בגלל שעדיין מסתובבים בקרבנו כמה אנשים יפים ומוכשרים, אנשים טובים, אנשי נתינה וחמלה, אנשי עשייה, אנשים עם יושרה ואמת, אנשים עם ערכים ואמונה.

"אבא היה אדם כל כך פנומנלי, בגלל שהוא היה התגלמות כל האנשים האלה באיש אחד. ולא שהיה בו קורט מזה ומזה, אלא שהיה בו מכל וכל באופן מובהק ושלם ולמעלה מזה. אבא היה באמת האיש היפה בעולם. אדם חכם ומוכשר. חוכמה הנובעת מתאוות ידע וסקרנות וכישרון טבעי להצליח בכל דבר שנגע בו.

"אבא היה אדם שכל כולו טוב לב אמיתי וטהור, מלא עד גדותיו בחמלה ונתינה לאחר. איש של עשייה ומעשה ולא של דיבורים. לא דיבורים אבל כן הקשבה מלאה. כי כשישב מול אדם, כל אדם, ולא משנה מה גילו ומידת קרבתו אליו, הוא פשוט הקשיב לו במלוא תשומת הלב, בהתעניינות כנה ואמיתית ונתן לבן שיחו את התחושה שהוא הדבר החשוב והמעניין מכל.

"הוא היה אופטימי להכעיס והאמין בטוב. והאמין באדם. הוא התעקש לשפוט כל אדם לכף זכות וסלד מדברי רכיל ולשון הרע. והוא היה איש של יושרה וערכים. איש של משפחה, של חברים, של אנשים. יופיו המהמם היה תולדה של אמת פנימית מוחלטת. כלומר, שפיו ולבו היו תמיד שווים, שלא היה לעולם שקר בנפשו.

"כבר כנער צעיר ניער מעליו את הקוד של רדיפה אחר מעמד וסטטוס, ובחר בהגשמה מוחלטת של חלומותיו ומאווייו. הוא הפך את אהבתו הגדולה לדרך חיים. הוא הפך את הים לחייו. ולמותו".

5 בת הדייג

השיק הדייג סירתו אל המים
לעבר הים העמוק
ילדה קטנטנה אפורת העיניים
נשאה תפילתה לרחוק

אלי, נצור מצולות האינסוף
ושמור נתיבות בימים
כמוני עומדים ילדים על החוף
והמה בני דייגים

רחק הדייג, נעלם אל האופק
ורוח נשבה בהמיה
אי־שם על החוף עמדה היא, באופל
ילדת דייגים הומייה