"BONA DIAGNOSIS – BONA CURATIO", אמרו הרופאים ברומי. אבחנה טובה היא תנאי לריפוי. וגם ההפך נכון: אם לא מאבחנים מחלה, אין סיכוי לרפא אותה.
השריפה בהרי ירושלים כילתה רבבות דונמים של יערות. מאה שנות ייעור הפכו לאפר שחור. מפקדי הכבאים שנלחמו באש מיהרו לקבוע כי השריפה נגרמה בידי אדם. הם ידעו לציין במדויק היכן החלה השריפה. ליד משלט 16 בדרך בורמה, צפונית־מערבית לבית מאיר. אבל הם גם נזהרו מאוד שלא לפסוק אם מדובר ברשלנות של מטיילים או בהצתה מכוונת. האשימו את "הגורם האנושי". רק רמזים הופרחו כגצים בוערים לחלל: שלושה מוקדים, החקירה נעזרת באמצעים מודיעיניים. אנושיים וטכנולוגיים. איכון טלפוני של מי שנמצא בנקודת ההצתה בשעה שפרצה האש. אולי כלקחי השריפה בכרמל נזהרו הפעם הפוליטיקאים והטפסרים ולא חשו להאשים ערבים בטרור. בהצתה לאומנית מכוונת. אפילו את האורנים האשימו. הם נורא דליקים.
אלפי שריפות פרצו בשנים האחרונות ביהודה ובשומרון. רבות מהן, שהובערו בסמוך ליישובים יהודיים - נגרמו במזיד בידי מחבלים. רק מעטים מהם נתפסו ואשמתם הוכחה. קשה למצוא טביעות אצבעות על בקת"ב שבור שנמצא באש. אבל ריבוי המוקדים, מצלמות האבטחה, כיווני הרוח והשבחים למבצעים שנשמעו בערוצי התקשורת הערביים לא הותירו מקום לספק: רבות מהשריפות הללו היו מעשה טרור ערבי שכוונותיו רצחניות.
אבל מטעמי תקינות פוליטית - ולאחרונה אולי גם רצון שלא לפגוע בשותפים הערבים בכנסת - אנחנו נמנעים מלאבחן בקול רם את המחלה. היא חורגת מתחומי הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל, ונובעת מדפוסי התנהגות בחברה הערבית. עשרות הנרצחים הערבים, הנופלים מדי שנה מכדוריהם של בני עמם, מוכיחים זאת. לרוב מאשימים בכך "כנופיות פשע". אבל גם מעשי רצח על רקע "כבוד המשפחה" או נקמת דם מרובים מאוד. מנהיגי הציבור הערבי טענו בימי פרעות שומר החומות כי רוב "מפירי החוק" הם חברי כנופיות פשע או משת"פים של השב"כ. אלא שהעובדות הן אחרות. הרוב המכריע של המשתתפים במעשי הלינץ' נגד יהודים ומשליכי בקבוקי התבערה לבתי יהודים (או בטעות - לבתים ערביים) לא היו עבריינים. הם היו רוצחים "נורמטיביים" לגמרי. אולי כי זאת הנורמה בחברה שלהם.
אבל נורמה חברתית אינה עניין גנטי. היא נבנית כהתנהגות נרכשת. נלמדת. העשויה לזכות לעידוד, או להיות מרוסנת ולהצטמצם מאוד - והכל על פי תגובת הסביבה, המשפחה, השכונה או הכפר. ולא פחות מזה - על פי תגובת המדינה. בפרעות בעכו ב־11 במאי השנה הגיעו שבעה ערבים למלון "אפנדי". כמו כל ערביי עכו, הם ידעו היטב כי בעלי המלון - כמו גם בעלי מסעדת "אורי בורי" - הם יהודים. ולכן הציתו אותם. שבעה כתבי אישום הוגשו נגדם. במלון שהה חתן פרס ביטחון ישראל, אבי הר־אבן בן ה־84, שנכווה אנושות ומת אחרי שלושה שבועות. שבעה כתבי אישום באשמת הצתה ממניעים לאומניים הוגשו. אף לא אחד באשמת רצח. למה? כי קשה היה לחוקרי המשטרה להוכיח מי מכל המציתים הללו הוא שגרם למותו של הר אבן.
ב־12 באוקטובר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, נקלעו שני חיילי מילואים, יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ, לרמאללה, נלכדו על ידי שוטרים פלסטינים והובאו לתחנת המשטרה. השוטרים פתחו את הדלתות והמון ערבי פרץ לתחנה, ויחד עם עשרה שוטרים רצחו את החיילים באכזריות נוראה, והמשיכו עוד שעה ארוכה להתעלל בגופות. תמונת אחד הרוצחים ניצב בחלון, מניף בגאווה את ידיו המגואלות בדם, נחרטה בזיכרון הקיבוצי שלנו. קרוב ל־20 ערבים מקרב המשתתפים נתפסו במרוצת השנים והורשעו ברצח. לא ניתן היה כמובן לקבוע סכינו של מי גרמה למוות. ידיו של מי עקרו עיניים או תלשו איברים פנימיים. הם השתתפו בלינץ' ודי היה בכך. למה לא היה די בכך ברצח אבי הר־אבן?
ובחזרה לימינו: באוהל המחאה שהקימו תומכי הפורעים הערבים בעכו הועלתה תביעה מהרשות הפלסטינית וחמאס לכלול את המציתים הללו, ושאר הפורעים, בכל עסקת שבויים עתידית. אם ישראל שוב תרד לשפל מוסרי של שחרור רוצחים תמורת גופות גולדין ושאול, או אברה מנגיסטו החי - למה ייגרע חלקם? הרי אפילו עבד אל־עזיז צאלחה, הרוצח הערבי שעמד בחלון ברמאללה והניף את ידיו האדומות מדם החיילים - שוחרר בעסקת שליט.
כל שנה יש מאות הצתות סביב יישובים ביו"ש. גם שריפת הענק ממערב לירושלים השבוע - אפשר שהיא הצתה לאומנית. אבל תמר זנדברג, השרה להגנת הסביבה, מעדיפה לדבר על שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית. קשה לקרר את כדור הארץ. קל יותר להילחם ברצחנות ובטרור השריפות שאויבי ישראל גורמים. אבל היא, מטעמי תקינות פוליטית ממארת או סתם שמאלנות - התחמקה מהאפשרות הלאומנית. וגם אם ייתפסו המציתים וייחשפו מניעיהם - היא ודאי לא תתבע מאסר עולם למי שרצח את יערות ירושלים ותרם להתחממות כדור הארץ יותר ממאה אלף מדורות ל"ג בעומר או מנגלים ביום העצמאות.
השבוע נרצח בכפר ראמה סאהר איסמעיל. פעיל פוליטי דרוזי, שהיה יועצם של שרת החינוך ושר המשפטים. בעקבות הרצח התפרסמה ב־YNET סקירה מלומדת ומאוירת על 70 הנרצחים הערבים מתחילת השנה. לא כתבו פי כמה גדול יותר שיעור הרוצחים הערבים מהרוצחים היהודים. זה לא תקין פוליטית. ולכן העדיפו להתייחס אל הערבים כאל קורבנות. הכותרת התקינה־פוליטית־עד־גועל הייתה "לצעיר ערבי סיכוי פי 21 להיפגע מירי לעומת בן גילו היהודי". "להיפגע מירי" סטרילי כזה. תקין פוליטית.
בשנה שעברה נרצחו בארץ 134 איש, ומתוכם 113 ערבים. לפחות 80% ממעשי הרצח בארץ מבוצעים בידי ערבים המהווים כ־20% מהאוכלוסייה. אם נניח כי ברוב מעשי הרצח משתתפים לפחות שני רוצחים - אחד מכל 8,500 ערבים היה מעורב ב־2020 במעשה רצח. ורק אחד מכל 150 אלף יהודים רצח. הסיכוי שסכסוך כלשהו יסתיים בחברה הערבית במעשה רצח - גדול פי 17 מהסיכוי לרצח כזה בקרב היהודים. אבל זה לא תקין פוליטית לכתוב שרצחנות היא אחד מדפוסי ההתנהגות המאפיינים את החברה הערבית בישראל.
ח"כ מנסור עבאס, ראש רע"ם, אמר השבוע: "הפשע והאלימות בחברה שלנו הם מחלה קשה שיש לטפל בה בצורה יסודית". הוא לא התחמק מאבחנת המחלה אבל האשים בעיקר את מדינת ישראל בגרימתה. אצלנו יש כאלו שאפילו מפחדים, מטעמי תקינות פוליטית ממארת, לאבחן את המחלה. הסוציולוגים, הקרימינולוגים וכל חוקרי החברה הערבית בישראל - יודעים את האמת, אבל חוששים לצעוק אותה בקול רם. ואם כבר מעיזים - מיד הם מצרפים לה גל של האשמות עצמיות: הזנחה, קיפוח, אפליה, חינוך לקוי. מדינת ישראל אשמה. היהודים אשמים כשערבים רוצחים. המשטרה והפרקליטות, הנדרשות פשוט לאכוף חוק, נוהגות אף הן בכפפות של משי בעבריינות הערבית ומועלות בתפקידן לדכא את "הנורמות" הללו. יעדיפו כתב אישום בהצתה ולא ברצח, ידברו על "מנהג מסורתי" ולא על פוליגמיה. על "אורח חיים מסורתי" ולא שוד קרקעות הלאום, "מבנה חמולתי" ולא נפוטיזם.
וכבר אמרנו: אם לא מאבחנים נכונה את המחלה ומעוותים את מחולליה - אין סיכוי לרפא.